The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

פרופ' זאב הרוי, מבכירי המלומדים והחוקרים במחשבת ישראל, עוסק מזה יובל שנים בחקר מגוון רחב של נושאים שעליהם פרסם ספרים ומאמרים רבים, דוגמת ספריו על רבי חסדאי קרשקש ומחקריו על הרמב"ם. יחסו המיוחד לתלמידיו הרבים הביא כמה מהם ליזום, סמוך לפרישתו לגמלאות, הוצאה לאור של ספר לכבודו. ייחודו של ספר זה בכך שכל המאמרים הכלולים בו הנם פירות מחקריהם של תלמידי פרופ' הרוי, שאותם הנחה בעבודות הדוקטור שלהם. הספר נושא את הכותרת אדם לאדם, בהשראת משפטו המפורסם של פלאוטוס, 'אדם לאדם זאב' בהיפוך משמעות: כביטוי לאישיותו המיוחדת של זאב הרוי, ליחס האנושי המכבד והחם שלו לכל אדם באשר הוא, ולזכות שניתנה לעורכי הספר ולכותבים בו להימנות עם תלמידיו. תכני המאמרים שבספר משקפים את מגוון התחומים שבהם עוסק פרופ' זאב הרוי. הקוראים ימצאו בו שלושה תחומים מרכזיים: הראשון מתמקד בהגותו של הרמב"ם, השני בפילוסופיה של רבי חסדאי קרשקש ושל הוגים נוספים בימי הביניים, ואילו התחום השלישי כולל מאמרים על הוגים יהודיים מתחילת העת החדשה ועד ימינו.

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

משה כספי מייסד בית הספר הניסויי בירושלים ומכון חפ"ן' בין הראשונים שהגה את הקווים המנחים של החינוך הניסויי בארץ. לפי משנתו של משה כספי, תהליך הלמידה כרוך בנכונות להיפתח ולעבור תהליכי שינוי אישיים, תוך כדי סקרנות, אהבת למידה, מעורבות חברתית, יצירתיות וחוש הומור. חיבור הראייה המרעננת והחדשנית של הילד עם המשמעת והיכולות של המבוגר מסוגל להביא לרמה אחרת ועצמאות מוגברת של יישום וביצוע בכל תחומי הפעילות האנושית. ניתן לעבור תהליך זה כאדם בודד וכחלק מקבוצה לומדת. הספר נותן הנחיות מעשיות שניתן ליישמן בתוך מערכות למידה, ליחיד ולקבוצה, כדי להעשיר את חווית הלימוד ולשנות את עולמו של הלומד (וגם של המנחה). הקורא מוזמן לחקור את הרצונות וההעדפות המקצועיים והאישיים שלו ולפתח "מדריך למשתמש" ייחודי משלו ללוות אותו לאורך מסע חייו. החומר מוגש בהומור ותובנה רבים, בדרכו האופיינית הידועה של פרופ' כספי. הספר הוא סיכום של דברים שפורסמו בעבר ורעיונות נוספים חדשים ומשקף את כל פועלו. המחשה של חוכמת הילדים מובאת בחלקו האחרון של הספר, הכולל תרגום קטעים מספרו של משה כספי "חוכמת ילדים - אור כוכבים: מאפרוריות עולם המבוגרים למסע הקסמים של הילדים" שפורסם ע"י הוצאת מכון מופ"ת ב-2013. The Self-Remaking approach to life and learning was developed by Prof. Caspi over several decades in his work with experimental education. Prof. Caspi offers his approach, inspired by Leonardo da Vinci and other icons of creativity, to every thinking person who wishes to move beyond self-imposed limits and perceived dependence on teachers and others. Self-Remaking rests on two essential experiential complexes of thought and behavior - "setting out," and the nature and wisdom of children before they adopt adult behaviors and rigid attitudes. Activities involved in setting out, and an unprejudiced look at the thoughts and words of children, form a contextual background for the suggestions for self-directed change offered in this work. This work stimulates the reader into examining personal aspirations, preferences and dreams, and encourages the quest for new pathways through discarding preconceived notions, juggling new ideas with humor and open-mindedness, and exploring options in a way that is unique to each individual.

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

רנה דקארט (1650-1596) נחשב בדרך כלל למייסדה העיקרי של הפילוסופיה החדשה. חיבורו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (לפי הכותרת הלטינית) או הגיונות מטפיזיים (כפי שקרוי הספר בתרגומו הצרפתי) מציין יותר מכל חיבור אחר את המעבר מן הפילוסופיה הקדם-מודרנית אל הפילוסופיה המודרנית, וניתן אפילו לומר שהוא מהווה מעין סדר יום ראשוני שלה. מופיעים בו באופן מובהק כמה מאפיינים מרכזיים של המחשבה המודרנית כמו ראשוניותה של שאלת הידיעה והצדקתה, טיבו של הסובייקט ומקומו בעולם, הכרה בתוקפו העצמאי של המדע החדש (כפי שהוא מופיע אצל גלילאו, אך גם אצל דקארט עצמו), ועוד. אלא שה הגיונות אינם חיבור עצמאי, והם הופיעו (לראשונה ב-1647) ועמם שבע קבוצות של 'השגות', כלומר שאלות, בירורים, תמיהות והסתייגויות, שנכתבו על ידי שורה של אנשי-מדע, פילוסופים ובעיקר תיאולוגים ידועים בזמנם, שקראו את חיבורו של דקארט לפני שיצא לאור. אל ה'השגות' צירף דקארט 'תשובות', לעתים מפורטות יותר לעתים פחות, והחיבור המקורי כולל אפוא גם את ה'הגיונות' וגם את ה'השגות והתשובות'. חיבור זה מופיע עתה בשלמותו בתרגום עברי.

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

ב מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות (1795) מנסח שלינג בבהירות את קווי המתאר של האתגר הפילוסופי הגדול של האידאליזם הגרמני: מיזוג בין הפילוסופיה 'הדוגמטית' של שפינוזה לזו 'הביקורתית' של קאנט. ברטרוספקטיבה על חיבורו זה מציין שלינג, כי 'ה"מכתבים הפילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות" הכילו התנצחות מלאת חיות כנגד מה שכונה ההוכחה המוסרית לקיום האל [...] ושפעמים רבות נעשה בה שימוש שלא כהלכה, וזאת מתוך נקודת המבט של הניגוד [...] שבין סובייקט לאובייקט'. באמצעות אימוץ מוטיבים מרכזיים משיטת שפינוזה, מבקש שלינג להתיר את המתח שבין יסודות האתיקה הקאנטיאנית מחד גיסא לבין התאולוגיה הרציונלית הקאנטיאנית, שגילומה המזוקק ביותר הוא ההוכחה המוסרית לקיום האל מאידך גיסא. תרגום ראשון מגרמנית לעברית של אחד מן החיבורים המוקדמים והחשובים ביותר של שלינג, כולל מבוא והערות, מאת ד"ר עמית קרביץ.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם הנסיך . אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה מנדרגולה (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של מנדרגולה ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

"אַחַי: אִם חֲסֵרָה עוֹד הַמַּטָּרָה לְמִשְׁפַּחַת הָאָדָם, הַאִם ‏לֹא חֲסֵרָה - מִשְׁפַּחַת הָאָדָם גַּם הִיא עוֹד?‏ ‎ ‎ ‏-" (עמ' 78)‏ "יוזמה ברוכה היא להביא מחדש בפני הקורא העברי בימינו את תרגומו הקלאסי של דוד פרישמן לאחד מן החיבורים היפים ורבי־ההשפעה ביותר בהגות המערבית המודרנית, הלוא הוא כה אמר סרתוסטרא מאת ההוגה הגרמני הגדול, השנוי לעתים במחלוקת, פרידריך ניטשה. לחיבור זה, מעבר להשפעתו על ההגות האירופית הכללית ועל תולדות אירופה במאה העשרים, נודע בקורות עמנו מעמד מיוחד באשר הוא הרטיט את נשמותיהם הרגישות ועיצב את השקפות עולמם המתגבשות של ראשוני הסופרים העבריים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים [...] נהוג להניח כי שמו המקורי של הנביא הפרסי העתיק היה זרתושטרה. בתרבות המערבית שמו נודע כזורואסטר, ועם עליית לימודי הדתות הלא־נוצריות באירופה שוחזר בתחילה שמו כזרתוסטרא או סרתוסטרא, שחזור שהיה מקובל בזמנו של ניטשה. יחד עם זאת חשוב לזכור כי אין כל קשר רעיוני־מושגי ישיר בין נביאה של דת פרסית עתיקה זו לדמותו של סרתוסטרא נוסח ניטשה, שהרי האחרון היה אתיאיסט גמור וכלל לא האמין באל כלשהו או באיזשהו עיקרון טרנסצנדנטי אחר המעגן את משמעות וערך חיינו בגורמים חוץ־ארציים." [יעקב גולומב, מתוך המבוא] זרתושטרה, נביא פרסי קדום, שימש בגרמניה של המאה התשע־עשרה כסמל לקשר עם עבר הודו־ארי מדומיין. בידיו של פרידריך וילהלם ניטשה הפכו הנביא ובשורותיו לגילום פרדיגמטי של קיום אנושי עצמי ועצמאי, המכיר את עברו ומסורותיו ומורד בהן מכוח אותה היכרות עצמה. דוד פרישמן, הראשון ואולי החשוב שבין מתרגמי הספר לעברית, ראה בתרגומו יצירה עצמאית שבה הוצב הספר במסורת היסטורית ולשונית של נבואה ישראלית ופיוט עברי. דומה כי תרגום זה נעדר לאחרונה ממדפי חנויות הספרים — אולי משום שזכויות היוצרים עליו פגו ובדומה לנכסים ציבוריים אחרים אין לנו אותו דווקא ומשום שהוא שלנו.

ישנם טקסטים הנעשים קלסיים למורת רוחו של מחברם. הוא או היא רק רצו לבאר נקודה מסוימת, להרצות על תורתם בפני קהל חדש או לכתוב עליה ספרון מבוא. והנה, ההרצאה או הספרון מתפרסמים ובבת אחת זוכים להצלחה עצומה המאפילה על ההגות הענפה שאותה הם אמורים לתמצת. במידה רבה זהו גורלו של האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם , הרצאה שנשא סארטר באוקטובר 1945 והתפרסמה ב- 1946 . קיצורה ובהירותה תרמו לפופולריות של סארטר ולהפיכתו לאינטלקטואל המוביל בצרפת אחרי מלחמת העולם ה- II . אך החיבור שלפנינו אינו רק תמצות של תורתו של סארטר, אלא גם תחילתו של שלב חדש והכרחי בדרכו של סארטר לעבר התואר שאותו טבע, הלוא הוא האינטלקטואל המחויב. הטקסט מופיע כאן בתרגום חדש מאת ד״ר עירן דורפמן מאוניברסיטת תל אביב, שגם הוסיף לו אחרית דבר על מקומו של האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם במכלול הגותו של סארטר.