מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, שטח בארבעת החיבורים המובאים כאן את עיקרי תורתו התאולוגית והפוליטית. בחיבור הראשון מ-1517, שנודע כ תשעים וחמש התזות , תקף את המנהג הקתולי למכור שטרי מחילה, אך כבר בטקסט זה הוא מביע ביקורת מרומזת על היומרה של הכנסייה והאפיפיור לתווך בין המאמין הנוצרי לאלוהים. בשלוש המסות שכתב ב-1520 מקעקע לותר את כל היסודות של הנצרות הקתולית כפי שהתפתחה בימי הביניים. לתפיסות אלה היו השלכות מרחיקות לכת בכל המדינות שאימצו את הנצרות הפרוטסטנטית, אשר התפצלה עם הזמן לכנסיות ולכיתות שונות: שינוי מעמד הכנסייה ואנשיה מול השלטון האזרחי, ביטול המנזרים, ביטול פולחן הקדושים, החלפת הלטינית שבכתבי הקודש ובתפילות בשפות המדוברות, דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית ועוד. הכנסייה הרומית‏־הקתולית, שהתמודדה עם התאולוגיה החדשה ועם אובדן קהילות גדולות של מאמינים, ערכה אף היא בדק בית ותיקונים משלה, והם שינו במידה רבה את אופיה. כך נוצרו שתי תרבויות שונות, הן במערב אירופה ובמרכזה והן ביבשות אמריקה. היכרות עם תפיסותיו של מרטין לותר היא תנאי חשוב להבנת העולם המודרני. לחיבוריו של לותר נוספו כאן הקדמה מאת פרופ' מירי אליאב־פלדון ואחרית דבר מאת פרופ' דוד כ"ץ, המבהירות את מניעיהם של הרפורמטורים, את התנאים שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה ואת ההתפתחויות שחלו בנצרות הפרוטסטנטית מאז ועד ימינו.

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales ) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

מכתב לד'אלמבר על התיאטרון (פורסם 1758) הוא חיבור שכתב ז'אן-ז'אק רוסו בתגובה לפרסום המאמר "ז'נבה" ב"אנציקלופדיה", שבו הציע ז'אן ד'אלמבר, מחבר המאמר, לייסד תיאטרון בז'נבה כצעד משמעותי לביסוס הנאורות בעיר. רוסו העריך שכינונו של תיאטרון בעיר מולדתו הקלוויניסטית יביא לקלקול המידות ולהרס המרקם החברתי. ואולם מעבר לכך, רוסו הוביל את הדיון לסוגיה רחבה הרבה יותר – סוגיית התואם הראוי בין הסדר הפוליטי הנהוג בחברה לבין העשייה התרבותית והחיים האינטלקטואליים המתקיימים בה. חיבורו של רוסו דוחס לטקסט קצר ופרובוקטיבי את כל השאלות המרכזיות הנוגעות לקשרים בין יצירה תרבותית לבין פוליטיקה: האם יש להעניק חופש ביטוי מוחלט, ללא שום מגבלות, לכל יוצר בתחום האמנות? האם תכלית היצירה התרבותית היא ביקורת החברה או דווקא הענקת תמיכה לערכים המובילים שלה? האם זה עניינה של המדינה לטפח את האמנויות, ואם כן, האם האמנויות שמתקיימות בחסות תקציבי המדינה צריכות באופן כלשהו לבטא נאמנות לערכי השלטון? ולבסוף, האם אנשי אמנות ויצירה צריכים תמיד להפגין התנהגות מוסרית ללא דופי ולבטא ביצירותיהם את המידה הטובה? תשובותיו המפתיעות של רוסו מזמינות כל קורא לנסח את עמדתו האישית בנושאים אלה.

ה'עצמי' הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית, הסוציולוגית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית הבוחנת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם. הוא מציג טיפולוגיה של חמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון ה'עצמי' והם: המבנה של היחיד במובנו כפרט בודד ומונאדי; המבנים של הדיאדה והטריאדה המייצגים את ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין שניים או שלושה אנשים; המבנה של הקבוצה הפסיכולוגית אשר חבריה מכירים זה את זה ומשפיעים זה על זה; והמבנה של החברה והקולקטיב הקודם לכל ביוגרפיה של יחיד וכולל 'עובדות חברתיות' שכופות עצמן על הפרט. חדשנותו של הספר טמונה בתיאוריו את המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם מנקודת מבט סינכרונית ובו-זמנית. הספר מתמקד באופנים המגוונים שעל פיהם תוארו מופעיהם של המבנים השונים בתרבות ובדרמה הישראלית. הוא מדגים כיצד שונות סטרוקטורלית נוטה להשפיע על החוויה הפנומנולוגית שנוצרת במבנים החברתיים; על סוגי השיח שהם מזמנים או מדכאים; על מופעי העצמי שמתבטאים במסגרתם; ועל הרצון והצורך של היחיד לבצע מעברים ביניהם. בעוד תפיסות עצמיות קלאסיות אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה חברתי מסוים כ'מסמן על' של העצמיות, הספר מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה, במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. הוא ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה וכיצד לכל מבנה חברתי יש תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. הספר שלפנינו חושף את המופעים המגוונים של מבנים חברתיים מרכזיים דוגמת היחיד, הזוג, השלושה והקבוצה, כפי שהם משתקפים בדרמה הישראלית, החל מקום המדינה ועד ימינו. הוא מציע קריאה חדשנית ובינתחומית לטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית דוגמת: 'הוא הלך בשדות'; 'בערבות הנגב'; 'הם יגיעו מחר'; 'קרא לי סיומקה'; 'חדווה ואני'; 'ילדי הצל'; 'לילה במאי'; 'טיפולים אחרונים'; 'ליל העשרים', 'חברות הכי טובות' ועוד. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

לצד הרצון לדעת רובץ תמיד גם הרצון שלא לדעת. לכל גילוי מדעי או רוחני יש, בעיקר בתחילת דרכו, מתנגדים המסרבים להכיר בו. לא רק המגלים הגדולים, כקופרניקוס והתיאוריה בדבר תנועתו של כדור הארץ וכוכבי הלכת סביב השמש או ויליאם הארווי וגילויו של מחזור הדם, זכו לדורות של שוללים וספקנים, אלא גם חוקרים בני זמננו שגילו דברים מהותיים וגורליים על אודות המחלות הנפוצות ביותר. ולא רק הכנסייה או דוקטרינות עתיקות עוצרות את הידע בדרכו אל הפרקטיקה הרפואית, אלא גם אינטרסים כלכליים, פוליטיים ויצרי תחרות קטנוניים. היום, כשהמידע על המחלות ודרכי ריפוין המקובלות אינו חסוי עוד בשיח הרפואי המסורתי, והוא גלוי ונגיש ברשת המקוונת וכל אחד יכול ללומדו, צומחות סביבו דרכים חדשות להסתירו, לעוותו; דרכים שבני מוזס מכנה "בערות מרצון". חרושת של אמונות וידיעות לכאורה הנוצרות דווקא היום, בתוך הרשת, סביב הנושאים הבוערים של הבריאות והמחלה: לחץ הדם, מחלות נפש, טרשת העורקים, השמנה ורזון, סוכרת, אלצהיימר, הומיאופתיה ועוד. בשורה של רשימות מבריקות וקולחות מציע פרופ' בני מוזס, רופא פנימי מומחה ומבקר תרבות נועז, מבטים חדשים בחיינו סביב הבריאות וחרדותיה. מוזס פורש בפנינו תמונת ענק של הרפואה במאות השנים האחרונות, ומתמקד בתוכה בעשרים נושאים בוערים. הוא מפרק בקלות הרים של דעות קדומות, נוגע בפקעת הקשרים שבין פחדים, אינטרסים, אמונות וחרדות, תוך קשב דרוך למצבו של האדם העכשווי – קשב רווי חמלה וחוכמה. (אריאל הירשפלד) להיות רופא בעידן הבערות מרצון הוא ראשון בסדרה גשרים, סדרת בעריכת פרופ' אריאל הירשפלד העוסקת בעיון בתרבות על כל פניה ונועדת לקהל שוחרי התרבות כולו.

מדוע קיים רוע בעולם? מי אחראי לו? מה מקור הרוע? איך הוא נוצר? בספר זה נעשה ניסיון ללמוד על הרוע האנושי מתוך ביטוייו העתיקים במיתוסים של בריאת העולם. קריאת מיתוסים במסורת הפסיכולוגיה האנליטית מבית מדרשו של קרל גוסטב יונג, עוקבת אחרי הצורות השונות שבהן מצטייר הרוע הארכיטיפלי בתוצרי הלא־מודע הקולקטיבי. "מיתולוגיה היא פסיכולוגיה שמפרשים אותה בטעות כביוגרפיה, היסטוריה וקוסמולוגיה" (ג’וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים , 1949). ההרמנויטיקה היונגיאנית רואה בתוצרי הלא מודע־הקולקטיבי תיאור של מבנים ותהליכים נפשיים. לכן הרמנויטיקה זו מאפשרת לחקור את התהוות הרוע הארכיטיפלי והתפתחותו מתוך ביטויי הצל הקולקטיבי במיתוסים. הספר מתאר את האיכויות, התכונות, ההתרחשויות, המחשבות והאירועים הנפשיים אותם התודעה יוצרת המיתוס הגדירה כרוע, ואת דרך התהוותם. סקירת המיתוסים מלמדת כי מה שגורם סבל לאדם ופוגע בהתפתחותו והתפתחות תודעתו מוגדר כרוע. מתוך סקירה זו, נדון מושג הרוע בנפש האנושית ברוח רעיונותיהם של ק"ג יונג ותלמידו אריך נוימן.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

ספר זה מציע מפגש ייחודי וראשון מסוגו בין הפילוסופיה של השפה הטבעית, התפתחותם של מושגים והתלמוד הבבלי. לטענת המחבר בעזרת השפה הטבעית, ובמיוחד באמצעות האופן שבו מושגים נטענים במשמעות, ניתן לברר לעומק את הדינמיקה של ההתפתחות וההתהוות של קונספציות הלכתיות. הספר מציע כלים מתודולוגיים ופילוסופיים לבירור התפתחותו של השיח התלמודי ונחשפת בו הפילוסופיה של השפה התלמודית. במילים אחרות: מתברר ההיגיון התלמודי. השפה הטבעית היא שפה דינמית ומתרחבת, וכך גם השיח התלמודי. הסוגיה התלמודית מעניקה למושגים המרכיבים אותה משמעות חדשה, המובילה למסקנות מרחיקות לכת שהתפתחו כמו מאליהן. המחבר מראה כי שתי פילוסופיות פוסט-ויטגנשטייניות מרכזיות של השפה הטבעית, משמשות יחד מצע להבנת התהוות השיח התלמודי. השיתוף בין שתיהן מספק מגוון של אפשרויות להתפתחות קונספציות תלמודיות שבהן אילוצים ומחויבויות מן העבר משתלבים בשיח של מושגי הווה. ניתוח הדיונים התלמודיים לאור שתי התפיסות הפילוסופיות הללו מלמד לא רק על היגיון תלמודי ייחודי, אלא גם מדגיש נקודות תורפה בפילוסופיה של השפה הטבעית במפגשיה עם שיח שבו מחויבות למסורת חזקה ורבת גוונים מתקיימת תוך כדי דיון עכשווי יצירתי. התלמוד הבבלי משמש אפוא, בשפות השיח התלמודי, גם מצע לבחינת גבולותיהן של פילוסופיות שפה מרכזיות.

הבחירה החופשית היא אחת הסוגיות המרכזית של הפילוסופיה בכל הזמנים. הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים מציע ניתוח מקיף של עמדות הפילוסופים היהודים בימי הביניים בשאלה זו. מוצגות בו זוויות שונות של בעיית הבחירה בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה היהודית בפרט: האם קיימת באמת בחירה חופשית או שמא היא אשליה? מהו היחס של חכמי ימי הביניים לכתוב בתנ"ך ובספרות חז"ל בנושא הבחירה? האם ליהדות יש עמדה מהותית בשאלות פילוסופיות? מהו אותו כוח המאפשר לאדם להשתחרר מן הדטרמיניזם הסיבתי? הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים דן בהרחבה בדעותיהם של עשרים ואחד פילוסופים, החל מאלמוקמץ במאה התשיעית עד ר' יוסף אלבו במאה החמש עשרה. העיסוק בהוגים רבים מאפשר להיווכח בעושרה של הפילוסופיה היהודית ובריבוי הדעות שבה, ולראות כיצד שינויים היסטוריים כמו המעבר מן הערבית לעברית משפיעים על המחשבה הפילוסופית. הטענה המוצגת על בסיס הניתוח ההיסטורי היא, שאין עמדה יהודית מהותית בשאלת הבחירה, וכי ניתן לקרוא את המסורת הדתית בסוגיה זו בהתאם לכל עמדה פילוסופית.