אור מתוך הסדק הוא דין וחשבון של פילוסוף על המפגש בין פילוסופיה לבין החיים הממשיים בעת הזאת, שבה אנו מתנסים במגפת הקורונה. המגפה מערערת את הסֵדר, פוגעת בהבנת העולם המנחה את חיינו, משבשת את הזיקה הבין-אנושית ומותירה בנו חותם של אימה ופחד. ימי חולי ומגפה מציפים מחדש שאלות-יסוד קיומיות, אתיות, פוליטיות ודתיות, שבשגרת חיינו הסדורה והיומיות אינן עולות, או שהן מוסטות לשוליים. בימי מחלה אלה מתערער המובן מאליו של חיינו, וסדק עמוק נפער בחיינו. סדק זה יכול להצמית אותנו, לפגוע ברקמת חיינו ולשלול מהם את משמעותם. אבל הסדק יכול גם להיות הזדמנות לגילוי אפשרויות חדשות על הקיום האנושי דווקא בעת הזאת. הספר אור מתוך הסדק: מחשבות על סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה הוא ספר אישי, אבל הוא אינו ספר פרטי. הוא נכתב מן המקום האישי, אבל הוא הזמנה לדיאלוג, ולגילוי משמעותם של חיים אנושיים. הספר אינו מתיימר לפתור את השאלה המטפיזית של משמעות ה חיים, אבל הוא מצביע על משמעות ב חיים, הזמינה ומחייבת דווקא בימים אלה.

ב חקירות פילוסופיות מחולל לודוויג ויטגנשטיין מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה ובתפיסת המצב האנושי. המהפכה הזאת טבעה חותם עמוק לא רק בפילוסופיה אלא גם בענפי מחקר אחרים, ואף התפשטה מחוץ למגדל השן האקדמי-מחקרי אל שדות תרבות שמעבר לו. החיבור המוגש כאן הוא המשכו של הספר ממשמעות לשימוש , והוא עוקב מקרוב, בפרשנות צמודה לסעיפים 693-316 שבספר חקירות פילוסופיות , אחר מהלכה. הטקסט של ויטגנשטיין ייחודי בנוף הכתיבה הפילוסופית: הוא אינו מציג משנה סדורה ומוגמרת, אלא מבטא את לבטי המחשבה שלו, ועשוי מחומריהם. חיבור זה מתחקה אחר דיאלקטיקת המחשבה המוצגת בטקסט המקור, ופוסע עימה בשבילים המפותלים של "מתווי-נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים" (מתוך "פתח דבר" לספר חקירות פילוסופיות ). הוא מציע יד תומכת ל’לימוד בחברותא’ של הטקסט, להתחבטות משותפת בלבטיו ולהעמקת השיחה שאליה הוא מזמין את הקורא. מסת הפתיחה מטעם המחבר מכשירה את הדרך לכך, בהציגה את השאלות והמגמות המניעות את המהלך הפילוסופי של ויטגנשטיין , לפני הכניסה לעובי הקורה של ספרו.

חדירת המרכיב הערבי ללשון העברית בת-זמננו הולכת ומתרחבת ומקיפה את כל תחומי הלשון והחברה. המילים הערביות המשולבות בעברית הן חוט השדרה של הסלֶנג הישראלי ומשמשות בו כמילות מפתח המייצגות תכונות ורגשות; הן נפוצות בשיח היומיומי, בתקשורת, בצבא, בפוליטיקה וביצירות ספרותיות. ספר זה בוחן ביסודיות את מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ואת המדיניות כלפיה בקרב האוכלוסייה היהודית מנקודת ראות היסטורית-סוציולינגוויסטית. הספר מתמקד בחקר אופני השאילה של המילים הערביות ובדרכי קליטתן בארץ לפני קום המדינה ולאחר מכן מנקודת ראות בלשנית. בסוף הספר יש מילון רלוונטי לעברית המעורבת.

המונוגרפיה רפסודה בלב ים מציעה התבוננות מרתקת על דמותו והגותו של הפילוסוף הצ’כי יאן פטוצ’קה (1977-1907), המכונה "סוקרטס מפראג", שהיה תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. זהו טקסט פרשני רב־קולי, השוזר ביד אמן רעיונות פילוסופיים עם קטעי שירה ופרוזה וכן גילויים מתחומי המדעים המדויקים. בכתיבתה, הנעה בחופשיות בין עיון לבין מסה אישית, שהיא על גבול הווידוי, מבקשת המחברת להיענות לחזונו של פטוצ’קה ולהחזיר את העיסוק הפילוסופי אל מרחב החיים הקונקרטיים. דיוניה בספר נדרשים לנושאי יסוד על אודות הקיום האנושי ש פטוצ’קה עסק בהן ברוח המסורת הפנומנולוגית ובהשראת הפילוסופים של האקזיסטנציה, ובכך מפיחים חיים חדשים בשאלות כגון: מי אני ואיך נקבעת זהותי? מהי אהבת־אמת? מה טיבם של יחסי הגומלין בין גוף ונפש, בין החיים והמוות, בין קרבה וריחוק, בין אהבה ותשוקה? מהם חיים ראויים? האם יש להיסטוריה האנושית כיוון או משמעות כלשהי? ובאחת: מה זה להיות? הספר מיועד לא רק לעוסקים בפילוסופיה, אלא לכל אדם המבקש לחיות חיים מתוך זיקה לערך ולמשמעות.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

ספר זה הוא פרי עבודה של שנים רבות בפיתוח, ניסוי והערכה וכן בהוראה בשדה, המלווים במחקר אקדמי גדול ומקיף, במסגרות שונות - בתי"ס, מכללות לחינוך ומוסדות להשכלה גבוהה. בספר חמשה פרקים המייצגים מגוון תחומים, נושאים ועקרונות יסוד בתורה. נושאים בעלי מגוון יישומים, כולל חידות ומשחקים. ככל הידוע זהו הספר היחיד מסוגו בעברית. מתוך חוות דעת של פרופ' מיכאל משלר ו פרופ' גיל קלעי , מהאוניברסיטה העברית בירושלים ו פרופ' גדעון צבס מאוניברסיטת ת"א שקראו את העבודה: - הספר מהווה תרומה חשובה לחינוך המתמטי. המחבר דידקטיקאי מצוין. - ההמחשות, הדימויים וההוכחות המוגשות בצורה שונה לחלוטין מהנהוג בספרות ועוד, מרשימים מאוד ומהווים תרומה מקורית וחשובה. - בחירת ההגדרות וצורת ההגשה המדגישה את הפן הגיאומטרי נכונה ונבונה. - בספר הוכחות, משפטים ותרגילים המותאמים לרמות שונות, כמו גם ררכי הוראה לחומר שנלמד בד"כ רק באוניברסיטאות, ובכלל זה משפטים כבדים, כמו משפט ה- min cut - max flow, וזאת מבלי לפגוע בדיוק המתמטי.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (2009-1918) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני-דתי, שמאלני-ימני ואשכנזי-מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

שאלת התאודיצאה לא חדלה להעסיק פילוסופים ותאולוגים במרוצת הדורות. בניסוח כללי: אם יש אל מוסרי, מדוע קיים רוע בעולם? ומכאן, האם קיומו של הרוע אינו הוכחה, או לכל הפחות נימוק סביר, לדחיית האמונה בקיומו של אל טוב? שאלה זו נהפכה לאתגר הפילוסופי המרכזי המגולגל לפתחו של המאמין המבקש להצדיק את אמונתו, ולאמצעי העיקרי של האתאיסט לתקוף את עצם הרציונליות של אמונה באל יחיד וטוב. העיסוק בשאלת התאודיצאה מעורר גם דיון מסדר שני על עצם טיבו של האתגר שהיא מציבה. למשל: האומנם קיימת סתירה לוגית בין טבעו המוסרי של האל לבין קיום הרוע בעולם? ואם לא, באיזה סוג של מתח מדובר? כיצד, אם בכלל, ניתן לחשוב באופן עקבי על תוארי האל? האם עצם קיום הרוע בעולם הוא בבחינת טיעון יעיל נגד האמונה או רק קיומו של רוע מיותר? וכדומה. המחקר הנוכחי עוסק בדיון הקאנטיאני בשאלת התאודיצאה. שתי טענות מרכזיות שמעלה קאנט ושנדמות לרבים כלא מתיישבות עם תורת החופש שלו נבחנות בהרחבה: הטענה שניתן לייחס לכל אדם, מעצם היותו אדם, רוע שורשי, והטענה שלפיה אם סדר מוסרי חובק כול אינו אפשרי אז החוק המוסרי הוא שקרי. המסקנה העולה מהדיון בטענות אלה ומניתוח מדוקדק של עשרת טיעוני האנטי-תאודיצאה שקאנט מציע היא שקאנט לא הוציא את שאלת התאודיצאה אל מחוץ לאפשרויותיו של הדיון הביקורתי והרציונלי, אלא הגדיר מחדש את עצם האתגר המקופל בשאלה זו.

אנו שמחים להגיש לקוראים את הכרך הכפול יט-כ של כתב העת מסורות , המוקדש מראשית הופעתו למחקרים במסורות הלשון ובלשונות היהודים. בכרך זה מתפרסמים שנים עשר מאמרים וסקירה אחת. משקפים הם את פירות מחקריהם של שישה עשר חוקרים, שכן שלושה מן המאמרים נכתבו בשיתוף פעולה פורה של שני מחברים. חמישה מן המאמרים עוסקים בהיבטים שונים של חקר הערבית היהודית הן בימי הביניים הן בעת החדשה. משה בר־אשר עוסק במאמרו בנרדפי תרגום של מילה עברית אחת בשרח המערבי, גבריאל רוזנבאום דן בלשונם המיוחדת של הקראים במצרים, לשון המכילה מילים וביטויים עבריים ייחודיים. יוסף יובל טובי עוסק בבתי שיר ערביים ששימשו מדקדקים והוגים שכתבו בערבית היהודית בימי הביניים. נחם אילן סוקר את מילונו החדש של מ״ע פרידמן, מילון הערבית היהודית מימי הביניים (ירושלים תשע״ו), ורחל חסון מנתחת בפירוט את לשונם של שני סיפורים ערביים־יהודיים עממיים מן הגניזה. מאמרה של יהודית הנשקה מראה את השפעתה של הערבית היהודית המדוברת במגרב על לשונם העברית של העולים ממרוקו וצאצאיהם. מאמרן של יעל רשף ועינת גונן מייצג אף הוא את השפעתם של יסודות שונים על העברית המדוברת, בעוסקו בשקיעים האשכנזיים בעברית המדוברת בארץ בראשית שנות השישים.

כיצד קרה שהפילוסופיה של היידגר הפכה לפסיכואנליזה של לאקאן? האם היה זה דרך אימוץ המושגים של היידגר, או המתודה שלו, או אולי דרך שניהם? באיזה אופן נוכחת הפילוסופיה של היידגר בכתביו של לאקאן? והאם הוא ציין את הגותו של היידגר כמקור לסמינרים השנתיים שלו? בהתחקות אחר פיתוח מושגי המפתח – הסובייקט בחשיבת לאקאן וה-Dasein בהגותו של היידגר – עולות מסקנות חדשות ומסקרנוֹת: שהסובייקט הוא ה-Dasein, שהגות היידגר שימשה מקור לניסוח הפסיכואנליזה של לאקאן, והעיקר: "כאשר לאקאן חשב על הסובייקט, הוא בעצם חשב על ה-Dasein ההיידגריאני". באמצעות הדגמות של מקרים קליניים, ניתוחי מקרים שלאקאן דן בהם ("איש העכברושים" ב מיתוס של האינדיבידואל הנוירוטי , "חלום הילד הבוער", ו"איש הזאבים") והשוואה לפילוסופיה של היידגר, מתירה המחברת את האניגמה סביב מושג ה"סובייקט". בה בעת, היא יוצקת פרשנות חדשנית ויצירתית למושגים: הוויה, איווי, אחר גדול, "לא מודע", העברת-אהבה, חזרה ועוד.