Following tremendous advances in recent years in the study of religious belief, this volume adopts a fresh understanding of Jewish religious life in Poland. Approaches deriving from the anthropology, history, phenomenology, psychology, and sociology of religion have replaced the methodologies of social or political history that were applied in the past, offering fascinating new perspectives. The well-established interest in hasidism continues, albeit from new angles, but topics that have barely been considered before are well represented here too. Women’s religious practice gains new prominence, and a focus on elites has given way to a consideration of the beliefs and practices of ordinary people. Reappraisals of religious responses to secularization and modernity, both liberal and Orthodox, offer more nuanced insights into this key issue. Other research areas represented here include the material history of Jewish religious life in eastern Europe and the shift of emphasis from theology to praxis in the search for the defining quality of religious experience. The contemporary reassessments in this volume, with their awareness of emerging techniques that have the potential to extract fresh insights from source materials both old and new, show how our understanding of what it means to be Jewish is continuing to expand.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

מילון זה הוא פרי מחקר שנמשך כשלושה עשורים על אוצר המילים הייחודי ללשון הגאורגית היהודית המדוברת בימינו, לרבות המרכיב העברי המשובץ בה. המחקר מבוסס על עבודת שדה רבת-שנים שנערכה במקומות שונים בגאורגיה ובארץ. אוצר מילים זה משקף את ייחודי הלשון והתרבות ובמידה רבה גם את האנתרופולוגיה וההיסטוריה של קהילת יהודי גאורגיה.

המשנה והתוספתא מציבות בפנינו הוראות מורכבות להתמודדות עם מצבי אי-ודאות בתחומים מגוונים של ההלכה – איסורי אכילה, טומאה וטהרה, יוחסין, קודשים וממונות. לפיתוח הקדחתני והפורה של הלכות ספקות בספרות התנאים לא היה תקדים של ממש במקרא ובספרות בית שני, והטיפול הנרחב באי-ודאות הוא אחד מהמאפיינים הייחודיים של היצירה ההלכתית המרהיבה שהתחוללה בבתי המדרש של החכמים. עניינו של הספר הוא בהבהרת משמעותן של הוראות הספק שנוצרו בספרות התנאים ובמה שניתן ללמוד ממסורת מסועפת זאת על המפגש הקיומי והמשפטי הסבוך והמורכב עם אי-ודאות. כיצד עיצבו החכמים את הוראות הספק שלהם אל נוכח יראת החטא והאשמה, ואל נוכח מחיר הטעות בפעולה במצב אי-ודאות? ועד כמה היו ההוראות הללו מכוונות לאפשר קיום חברתי וקהילתי במרחבים שבהם החיכוך במצבי ספק הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום- יום. העיסוק בספקות הפך לאחד ממקצועות התורה המפותחים והמורכבים ביותר, ומהמאה השמונה- עשרה ואילך הוא נעשה לזירה למדנית מובהקת, שבה ההישגים המושגיים של דרכי הלימוד המתפתחות והמשתנות באו לידי ביטוי מפואר. ספרו של משה הלברטל חוזר לעיין בנקודת הראשית המפתיעה והמורכבת של הולדת הספק במשנה ובתוספתא, שבהם נוצקה השפה הייחודית לתחום הזה ונתכוננו המושגים הבסיסיים שכיוונו את ההתפתחויות העתידיות בתולדות ההלכה.

בין השנים 1390 ל-1414 המירו רבים מיהודי ספרד את דתם לנצרות. המרה זו הייתה אחת התופעות החשובות בתולדות היהדות בימי הביניים. גירושם של היהודים מספרד ב-1492 היה תוצאה ישירה של גל ההתנצרות שהחל מאה שנים קודם לכן והביא לסופה של הקהילה היהודית החשובה בימי הביניים, מבחינה דמוגרפית ותרבותית. ספרים רבים עסקו בתיאור ההיסטורי של ההמרה ההמונית לנצרות ובסיבותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. אך במפתיע, כל הדיונים האלו מתבססים על מקורות משניים. ספר זה הוא הניסיון הראשון לעסוק באופן שיטתי בהגותם של כלל המומרים האידיאולוגים בספרד. יהודים אלו, שהשתכנעו באמיתת הנצרות, יצרו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהשפיעה רבות על יהדות ספרד והייתה אחד הגורמים המרכזיים להמרה ההמונית. ספר זה דן בהגותם הדתית של חמישה מומרים ספרדים שהתנצרו בין תחילת המאה השתים-עשרה לתחילת המאה החמש-עשרה: פטרוס אלפונסי, אבנר מבורגוס, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה ופדרו דה לה קבלירה. כל החמישה המירו את דתם לנצרות בבגרותם, בעת שהיו דמויות ידועות בקהילה היהודית.

ספרים רבים נכתבו על הבעש"ט. פועלו והשפעותיו הנרחבות משכו את תשומת לבם של חוקרים חשובים בעבר ובהווה, ולרבים מהחוקרים יש בעש"ט פרטי משלהם. דרכה של ציפי קויפמן בחיבור שלפנינו שונה מהם: היא אינה מנסה לשחזר את הבעש"ט ההיסטורי, האחד, אלא להתחקות בספרה אחר השתקפויות של מסורות על אודות הבעש"ט בחיבורים ובמסורות שנקשרו לר' נחמן מברסלב, נינו המפורסם. ר' נחמן ראה עצמו לא רק כמשמר, אלא כמי שממשיך את דרכו של הבעש"ט ומפתחה, בתוך מאבקים בחזיתות שונות וחדשות. אחת החזיתות החדשות הללו היא הזירה הפנימית, שעיקרה לבטיה של התודעה העצמית. המתח שבין הרצון של ר' נחמן לחקות את הבעש"ט, רגשות האשם שהוא איננו ראוי לכך, והמאמץ למצוא מוצא למצבו הנפשי המסוכסך, הם זירה אחרת של התגוששות. בכך, דמות הבעש"ט ומסורותיו עיצבו את נינו, אך בה בעת גם הנין עיצב את דמות הבעש"ט בעיני הדורות הבאים, וזוהי אחת התזות המרכזיות של הספר שלפנינו. ספרה של ציפי קויפמן ז"ל הוא תרומה חשובה מאוד להבנתן של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בחסידות בנפרד. אין ספק כי כמו ספרה הקודם על העבודה בגשמיות בראשית החסידות ומקורותיה, גם הוא יהפוך לנקודת ציון חשובה לחקר ההגות החסידית בדורותיה הראשונים. המחברת אינה מהססת לפלס דרך משלה בסוגיות רבות, מתוך התכתבות, לפעמים ביקורתית, עם כמה מהחוקרים החשובים. מי שיקראו בעיון בחיבורה ייווכחו בנקל כי לפנינו יצירה מחקרית מקורית ומפתיעה שמעטות כמותה ( משה אידל).

גלית חז־רוקם | דב נוי – מאה שנה להולדתו עמוס נוי | וְאֵין מָנוֹס לְהִנָּצֵל וּמִפְלָט / וְאֵין מִבְרָח לְעִיר מִבְצָר וּמִקְלָט! שלושה וריאנטים על חידה וסיום בין המאמרים בכרך זה: אבישר הר־שפי | לשאלת ראשיתו של הסיפור החסידי איתמר דגן | איחולים לכתיבה לשנה טובה על פי טקסטים מהגניזה הקהירית ומהספרות הרבנית חיה בר־יצחק ז"ל | האגדה ההיסטורית כאתר זיכרון נשי: מקרה ת"ח ות"ט חנה כהן־פרז ואסתר שלי־ניומן | מעברים בזמן ובמרחב: הקדושה לקטאר בתוניסיה ובישראל מיכאל לוקין | שיר הערש המסורתי ביידיש כיצירה מזרח אשכנזית

כתב העת מוקדש למחקר המדעי של המקרא על כל היבטיו ולחקר המזרח הקדום, בתחומיו הרבים ובקשר שלו למקרא ולתולדות עם ישראל בעת העתיקה. המאמרים בשנתון דנים בטקסטים ובפרשנותם, בדרכי הספרות, האמנות והדעות, ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, הדת והפולחן, החברה והמדינה ועוד. בין המאמרים בכרך זה: חיים חיון | בין מקרא למדרש: סיפור אברם ושרי במצרים (בראשית יב 20-10) וסיפור הולדת משה (שמות ב 10-1) בניהו ברונר | על חרם אדם ומשמעותו: המקדש כמקום של חופש וצדק חגית שבתאי | תוכחת הנביא והחיבור הצפוני: שופטים ו 10-7 כמקרה מבחן להבנת תהליכי חיבור ועריכה בספר שופטים ובחיבור הדויטרומיניסטי נח חיות | גמול אישי וגמול ציבורי בספר מלכים

Samuel ben Hosha‘na was a prolific author of liturgical poetry and a member of the political and religious leadership of the Jewish community of the Land of Israel in the late tenth and early eleventh century CE, yet over the centuries his poetry and his very existence were forgotten by history. He was rediscovered by twentieth-century scholars from manuscripts in the Cairo Geniza. This volume presents all the information known about Samuel's life, and a selection of his poetry, as well as Megillath Miẓrayim, his prose account of a harrowing event that he experienced in Cairo in 1012. The texts are presented in Hebrew, with an English translation on facing pages, and English commentary explaining the poet's allusions.

Maimonides ends each book of his legal code the Mishneh torah with a moral or philosophical reflection, in which he lifts his eyes, as it were, from purely halakhic concerns and surveys broader horizons. Menachem Kellner and David Gillis analyse these concluding paragraphs, examining their verbal and thematic echoes, their adaptation of rabbinic sources, and the way in which they coordinate with the Mishneh torah ’s underlying structures, in order to understand how they might influence our interpretation of the code as a whole—and indeed our view of Maimonides himself and his philosophy. Taking this unusual cross-section of the work, Kellner and Gillis conclude that the Mishneh torah presents not only a system of law, but also a system of universal values. They show how Maimonides fashions Jewish law and ritual as a programme for attaining ethical and intellectual ends that are accessible to all human beings, who are created equally in the image of God. Many reject the presentation of Maimonides as a universalist. The Mishneh torah especially is widely seen as a particularist sanctuary. This study shows how profoundly that view must be revised.

Continuing his contribution to medieval Jewish intellectual history, Haym Soloveitchik focuses here on the radical pietist movement of Ḥ asidei Ashkenaz and its main literary work, Sefer Ḥ asidim , and on the writings and personality of the Provençal commentator Ravad of Posquières. In both areas Soloveitchik challenges mainstream views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. Some of the essays are revised and updated versions of work previously published and some are entirely new, but in all of them Soloveitchik challenges reigning views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. The section on Sefer Ḥasidim brings together over half a century of Soloveitchik’s writings on German Pietism, many of which originally appeared in obscure publications, and adds two new essays. The first of these is a methodological study of how to read this challenging work and an exposition of what constitutes a valid historical inference, while the second reviews the validity of the sociological and anthropological inferences presented in contemporary historiography. In discussing Ravad’s oeuvre, Soloveitchik questions the widespread notion that Ravad’s chief accomplishment was his commentary on Maimonides' Mishneh torah; his Talmud commentary, he claims, was of far greater importance and was his true masterpiece. He also adds a new study that focuses on the acrimony between Ravad, as the low-born genius of Posquières, and R. Zerahyah ha-Levi of Lunel, who belonged to the Jewish aristocracy of Languedoc, and considers the implications of that relationship.

Continuing his contribution to medieval Jewish intellectual history, Haym Soloveitchik focuses here on the radical pietist movement of Ḥasidei Ashkenaz and its main literary work, Sefer Ḥasidim , and on the writings and personality of the Provençal commentator Ravad of Posquières. In both areas Soloveitchik challenges mainstream views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. Some of the essays are revised and updated versions of work previously published and some are entirely new, but in all of them Soloveitchik challenges reigning views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. The section on Sefer Ḥasidim brings together over half a century of Soloveitchik’s writings on German Pietism, many of which originally appeared in obscure publications, and adds two new essays. The first of these is a methodological study of how to read this challenging work and an exposition of what constitutes a valid historical inference, while the second reviews the validity of the sociological and anthropological inferences presented in contemporary historiography. In discussing Ravad’s oeuvre, Soloveitchik questions the widespread notion that Ravad’s chief accomplishment was his commentary on Maimonides’ Mishneh torah; his Talmud commentary, he claims, was of far greater importance and was his true masterpiece. He also adds a new study that focuses on the acrimony between Ravad, as the low-born genius of Posquières, and R. Zerahyah ha-Levi of Lunel, who belonged to the Jewish aristocracy of Languedoc, and considers the implications of that relationship.