בראשית האלף השני לפנה״ס עלו לגדולה במסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום) בתי מלוכה שונים, אשר התחרו זה בזה על השליטה בארץ הפרת והחידקל. המשותף לכל אותן שושלות היה מוצאן האמורי. המחקר ההיסטורי שלפניכם, המבוסס על מקורות רבים בכתב היתדות (כתובות-מלכים, מכתבים, קובצי חוקים, תעודות כלכליות, ועוד) ועל ספרות מחקרית עדכנית, מציג – לראשונה בעברית – מבט מקיף ומעמיק על תקופה מכרעת בתולדות המזרח הקדום (1600-2000 לפנה״ס לערך), המוכרת בשם התקופה הבבלית העתיקה. תולדות ערי-הממלכה השונות (כגון בבל וחַ׳מוּרָפּי בראשה, או מארי ומלכהּ האחרון זימרי-לים, או אֶכַּלָּתום ואשור בימי סַמסיּ-אַדּוּ) נסקרות כאן בפרוטרוט, תוך הבהרת הרקע הגיאוגרפי של האזור והזיקות השבטיות המורכבות שהתקיימו בין הממלכות האמוריות השונות באותה עת.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

גוּמחת האורות מאת אבּוּ חאמד מחמד אל־ע֗זאלי זכה להיכנס לאוצר הספרים של המיסטיקה העולמית כיצירת מופת לדורות. במרכזו פירוש עמוק על דרך הסוד של פסוק האור בקוראן (סורת האור, פסוק 35), שהיה לסמל מרכזי בזרמים העיקריים של המיסטיקה הצוּפית. מפאת חשיבותו הרבה תורגם החיבור לעברית פעמיים בימי הביניים, ובמשך דורות רבים שימש מקור השראה לפילוסופים ולמקובלים בעולמה של היהדות. עתה תורגם חיבור זה מחדש לעברית בת־זמננו . חיבור מופתי זה, מורה נבוכי הזמן של המסע הפנימי למִסתורין של האור האלוהי, הוא פרק חשוב ומרכזי בתולדות הרוחניות האנושית, ומקום רב ונכבד נועד לו ברוחניות הישראלית החדשה .

הספר תהילת הכסילים נכתב אמנם בהשראת שבחי הכסילות של אראסמוס מרוטרדם, ולכן היו מי שראו ברובין "אראסמוס היהודי", אבל גם בעקבות "ספרות השוטים" העשירה שהופיעה באירופה קודם לאראסמוס ואחריו. חצי השבחים הפרדוקסליים מכוונים אמנם לזרמים ביהדות ולאישים יהודים בני התקופה, אבל בד בבד הסאטירה־הפרודיה שלו, המובאת כצוואתו של חמור, נושאת אופי אוניברסלי מובהק. היא מצליפה לא באנשי שררה ושלטון, אלא בפילוסופים, סופרים, משוררים, אנשי מדע ועוד, והיא עמוסה בגודש עצום של ציטוטים ואזכורי שמות. בסופו של חשבון אפשר לתהות אם המסר של השבחים הפרדוקסליים אינו שמוטב למצוא ביטחון ושלווה בחיקה של הסכלות, והאם רובין, בלי להיות מודע לכך, מלגלג על משכילים שכמותו.

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת במשטר דמוקרטי מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) ואת העדפותיו. ואולם, במציאות הסוציו-פוליטית והכלכלית בישראל, הקבוצה הקטנה גוברת על הקבוצה הגדולה. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה, ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ספר זה מבקש להתמודד עם שאלות אלה ואחרות, תוך הצבת מראה ביקורתית על חלוקת הכוח והיחסים בחברה הישראלית. המחברים מבקשים להראות כיצד שלוש קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית – אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית – מנצלות את כוחן כדי להנציח את הסדר הקיים כדבר טבעי והכרחי המשרת, כביכול, את כל החברה, אך בפועל פוגע בצרכים ובהעדפות שלה.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

בתי דפוס והוצאה לאור, עיתונים וכתבי עת, תשתיות שיווק וציבור קוראים הולך ומתרחב – כל אלה נולדו יחד במזרח התיכון בשלהי העידן העות'מאני, אחרי מאות שנות התעלמות מהתפתחויות דומות באירופה. הופעתם הדרמטית באזור תוך רגע היסטורי קצר חוללה תמורות מרחיקות לכת כמעט בכל תחום בחיי הפרט והקהילה. הספר מהפכת הדפוס הערבי בוחן את הנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן התרחש המפנה הזה. הספר דן בצמיחת תעשייה של ייצור ספרים ועיתונות, בהיווצרות קהל צרכנים למוצרים המודפסים ובהקמת מערכות הפצה – משירותי הובלה ודואר ועד חנויות ספרים ורשתות של סוכנים – שחיברו בין היצרנים ללקוחותיהם. ההתבוננות בתמורות הללו מטילה אור רב על היבטים של מסורת תרבותית ודתית באזור ועל דילמות שהיו כרוכות בדפוסי חשיבה ופעולה חדשים. זהו מסע מרתק וססגוני אל חברה העושה את צעדיה הראשונים לתוך עידן חדש.

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת? בזמן "פירוק" הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ’ רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא”י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה "האיש החזק במפא"י" או "יד ימינו של בן גוריון". העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

Though the existence of Jewish regional cultures is widely known, the origins of the most prominent groups, Ashkenaz and Sepharad, are poorly understood, and the rich variety of other regional Jewish identities is often overlooked. Yet all these subcultures emerged in the Middle Ages. Scholars contributing to the present study were invited to consider how such regional identities were fashioned, propagated, reinforced, contested, and reshaped—and to reflect on the developments, events, or encounters that made these identities manifest. They were asked to identify how subcultural identities proved to be useful, and the circumstances in which they were deployed. The resulting volume spans the ninth to the sixteenth centuries, and explores Jewish cultural developments in western Europe, the Balkans, North Africa, and Asia Minor. In its own way, each contribution considers factors—demographic, geographical, historical, economic, political, institutional, legal, intellectual, theological, cultural, and even biological—that led medieval Jews to conceive of themselves, or to be perceived by others, as bearers of a discrete Jewish regional identity. Notwithstanding the singularity of each essay, they collectively attest to the inherent dynamism of Jewish regional identities.

האם אלימות המונית היא בלתי נמנעת? האם טבעו של האדם מכריע אותו לצאת למסעי רצח בשם הדת, הלאום או הגזע? בשנת 1932, בעיצומם של משברים אלימים ברחבי העולם ועל רקע התחזקותה של המפלגה הנאצית בגרמניה, התבקשו אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד להתייחס לשאלות אלה ולהציע הבנה טובה יותר של מקורות המלחמה והאפשרות למנוע אותה. תשובתם של שני ההוגים היהודים סוכמה בחליפת מכתבים שהתפרסמה בשם למה מלחמה? והגדירה חלקים מהותיים בשיח על אלימות ומקורותיה בעשרות השנים שלאחר מכן. הספר איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה מציע תרגום עברי חדש לחליפת המכתבים ודיון מעמיק ברעיונות המובעים בהם, במקומם במחשבה של איינשטיין ופרויד וברלוונטיות של רעיונות אלה בתחילת המאה העשרים ואחת. דומה כי כיום, לנוכח משברי המנהיגות בעולם המערבי ובישראל, היחלשותה של הדמוקרטיה הליברלית והשפעתן הגוברת של תפיסות עולם שובניסטיות ואתנו-צנטריות, ראוי לחזור לרעיונות של איינשטיין ופרויד ולדחיפות שבה התייחסו אל הצורך למנוע אלימות.

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.