"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

חיבור זה בוחן עשר יצירות עתיקות מהאוצר הספרותי של עם ישראל: ארבע מספרות המקרא שהתקדשה ( יונה , אסתר , דניאל ו מגילת רות ), ושש מהספרות החיצונית ( טוביה , שושנה והזקנים , יהודית , אחיקר , יוסף ואסנת ו יציאת מצרים ). דרך קריאת כתבים אלה בהקשרם ההיסטורי, המחבר מבקש לחשוף כיצד התגייסו למאבק על דעת הקהל של החברה היהודית בעיקר בימי הבית השני ובדורות הראשונים אחר חורבנו. בזכות חשיפה זאת, הקורא יגלה כי כבר באותם ימים רחוקים הכל היה פוליטי.

פירושו של הרב יוסף חיון לירמיהו, שהיה מגדולי רבני פורטוגל בדור שלפני הגירוש, נותר מאז חיבורו בכתב היד בלבד ולא זכה להגיע למכבש הדפוס. במהדורה זו נעשה מאמץ להמציא לפני שוחרי פרשנות המקרא, מהדורה מדעית מבוארת של הפירוש, מתוך כתב היד היחיד ששרד, שככל הנראה הינו אוטוגרף אותו חזר והגיה פעמים מספר. בראש הספר מבוא מקיף, הדן בדרכו הפרשנית של הרב חיון כפי שהיא באה לידי ביטוי בפירושו לירמיהו, בעניינים שונים העולים מתוך פירושו הנוגעים לספר ירמיהו, ובענייני אמונה ופילוסופיה הנזכרים במהלך הפירוש.

המאמרים בכרך זה: חיים שפירא | בתי הדין במשנה: עיון מחודש במשנת סנהדרין פרק א אלישיב שרלו | מילתא בלא טעמא: פרק בתולדות הנוסח של התלמוד הירושלמי משה אידל | על 'ספר הזקן' והרקעים לכתיבתו

תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.

מאז נכתבה התורה שבעל פה היה הספר לכלי העיקרי שבאמצעותו נשמרה והועברה מדור לדור. כלי זה עבר פיתוחים ושכלולים רבים באלף שנות ההיסטוריה של התלמוד הכתוב. הדרמטי שבהם היה המצאת מכבש הדפוס באמצע המאה הט"ו. המצאה זו חילקה את תולדות ספר־התלמוד לשתי תקופות שוות פחות או יותר באורכן: תקופת כתבי היד ותקופת הדפוס. החלפת הטכנולוגיה של שכפול הטקסט מעלה שאלות על אופני מסירת הידע והתקבלותו: כיצד השפיעה החלפת הטכנולוגיה על תפיסת הידע, על דימויי הידע, על קריאתו, על פירושו ועל עיבודו? דפוס ראשון עוסק ברגע שבו הוחלפה טכנולוגיית מסירת הידע באמצעות בחינה מדוקדקת של ממצא היסטורי חד־פעמי ורב־משמעות. כתב יד ימי־ביניימי של התלמוד הירושלמי, שנוצר במאה הי"ג ברומא, התגלגל במאה הט"ו לוונציה ושימש מקור למהדורת הדפוס הראשונה של התלמוד הירושלמי. כתב היד מלא בטביעות של אצבעות מוכתמות בדיו, בסימני מדפיסים ובעיקר באלפי הגהות ושינויי נוסח שסומנו עליו כהכנה לקראת ההדפסה. כתב יד זה, הנמצא כיום בספריית אוניברסיטת ליידן שבהולנד, פותח לפנינו צוהר אל סדנת ההדפס, וחושף את האופן שבו חשבו המדפיסים הוונציאניים על מסורת כתבי היד הימי־ביניימית, על מותה הצפוי בצל ההמצאה הטכנולוגית החדשה ועל משמעותו ההיסטורית של מעשה ידיהם. באמצעות ניתוח מדוקדק של כתב היד מבקש דפוס ראשון לדון בשאלות ההיסטוריות והמתודולוגיות שמציב לפנינו רגע ההחלפה של טכנולוגיית מסירת הידע.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

בין המאמרים בכרך זה: גל סלע | האויקוטיפ והתלכיד ככלים פרשניים: מבט נוסף על שנתו הפלאית של חוני המעגל רוני כהן | בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי': סיפור מגילת אסתר ב'מסכת פורים' לקלונימוס בן קלונימוס ומנהג הכאת המן בימי הביניים ורד טוהר ונגה רובין | עיון משווה בסיפורים המשותפים ל'ספר מדות' ביידיש (איזני 1542) ול'ארחות צדיקים' העברי (פראג 1581) עֵלי יסיף | מנשה בן-ישראל וראשית מחקר הפולקלור היהודי

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

קובץ זה עוסק בזיקה שבין מושג המוות ובין הפילוסופיה של ההלכה. רבים יטענו שדחייה של המוות ובריחה ממנו עומדות בתשתית כל תרבות, וההלכה בכלל זה: הרוצה להבין תרבות יבדוק את יחסה למוות. המאמרים שבקובץ, וכן רב-שיח מיוחד לספר על הכחשת המוות, מתחקים אחר הנחה זו ולומדים לאורה את המצוי בהלכה. שלושה נושאים הקושרים מוות והלכה עומדים בלב הספר: סוגיית החרדה מהמוות והכלים להתמודד עמה; הזיקה שבין החוויה האנושית להמשגות ההלכתיות והכלים ההלכתיים סביב סוגיית המוות; והשפעתן של תפיסות מטא-הלכתיות על פסקים ומחשבת ההלכה בסוגיית המוות. הקובץ המגוון מביא מקולם של מיטב החוקרים ואנשי הרוח שזה עיסוקם; הוא נוגע בסוגיות קיומיות ששורשיהן בעיון הלכתי ופילוסופי מעמיק, מחז"ל והרמב"ן ועד השואה והעידן הטכנולוגי. הספר, שתשתיתו בשיח הפילוסופיה של ההלכה, מהווה אבן פינה לעיסוק רחב שמעודד מחקרים נוספים. הוא מציף תובנות עומק של עולם ההלכה על סוף החיים, ההתמודדות עם רגעים אלה וההשלכות ההלכתיות של מושג המוות – על שלל נגזרותיו בהלכה ובאגדה.

בין המאמרים בכרך זה: יאיר לורברבוים | על כללים וטעמים במשפט ובהלכה: מסגרת מושגית חדשה לעיון בטעמי המצוות וההלכות שלום צדיק | מעמדו של הכופר המתייסר בהגותו של רבי חסדאי קרשקש ויחסו לאבנר מבורגוס הלל בן-ששון | מושגי התשובה בספר ה'זוהר' יצחק ברנד | על הדואליות שבין מצוות הרֵעַ לבין מצוות המקום - עיון בהגותו של ר"י אברבנאל דביר ורשבסקי | 'זאת תורת העולה' - אמונת החידוש בהגותו של רמ"א