ארגונאוטיקה (מסע הספינה ארגו) הוא אפוס יווני מן התקופה ההלניסטית מאת אפולוניוס איש רודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה. יצירה זו, יחד עם האיליאדה והאודיסיאה, היא בבחינת המעט ששרד מן האפוס היווני העתיק והגיע אלינו בשלמותו. היא מגוללת את סיפור הרפתקאותיהם של יאסון וחבר מרעיו, ששטו בספינה ארגו אל קולכיס כדי לבקש את גיזת הזהב. זהו אחד הסיפורים הידועים במיתולוגיה היוונית ובמרכזו פרשת אהבתם של יאסון ומדיאה. ליצירה נודעה חשיבות רבה על שום סגולותיה האמנותיות ומורכבות עלילתה ובשל השפעתה הרבה על משוררים רומיים חשובים כגון קטולוס, אובידיוס, ולריוס פלאקוס ובייחוד – ורגיליוס. גם יצירות מודרניות, כמו גיזת הזהב מאת רוברט גרייבס, נכתבו בהשראת האפוס הזה. לראשונה מוגש האפוס לקוראי העברית בתרגום שנעשה מן המקור היווני. התרגום שומר על המשקל השירי המקורי, ובכך מעלה באוזני הקוראים את ניגונה העתיק של היצירה. ככל אפוס הרואי, ארגונאוטיקה מתאפיין בלשון נשגבה ומרוממת.

מאמרים: ארנון עצמון - 'ויהי ביום כלות משה' (במ' ז 1): עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא, בפסיקתא רבתי ובתנחומא על התורה יובל פרנקל - המחלוקת על הסמיכה – על מחלוקת וסמכות נעם סמט - כבוד חכמים ינחלו – עיון בעריכתה של סוגיית כבוד הבריות רחל חיטין־משיח ותמר לביא - שני פיוטי בקשה מאת ר' ידידיה מונסוניגו אמיר בנבג'י - המשכילים כמגִני הטקסט: פרדיגמה שלישית של נאורות יהודית תמר שלמון־מאק - היחלשות בית האב והתפתחות קשרי שארוּת בספרות האגרונים העבריים במזרח אירופה במאה התשע עשרה עינת ברעם אשל - נֹח בשבע גרסאות: ספרות הילדים העברית מתבוננת בסיפור המבול שירה סתיו - הֱיֵה לי אם ואח: רחל וביאליק לילך נתנאל - יצירתו העברית המוקדמת של שניאור: בעקבות הרומן האבוד 'ספר הנדודים' חיה שחם - 'העולם הוא חידה, אך החידה היא עולם': על חידות ותבניות חידה ב'ספר החידות' של אלתרמן ומחוצה לו טל הולץ - עבד של הזמן: עבודת האֵבל בסיפורת השואה של דור תש"ח

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

שבתי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

"אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שכבר קראתי את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה" – פרננדו פסואה. יציאתם של סמואל פיקוויק החכם והטוב, ושלושת חסידיו, מר טפמן הרומנטי, מר סנודגרס הפיוטי ומר וינקל הספורטיבי, למסע בכפריה ובעריה של אנגליה, הזניקה את אחת הקריירות הספרותיות המפוארות במאה התשע-עשרה, ובספרות המערב בכלל. בעקבות הצלחתן של רשימות עיתונאיות שפרסם צ’רלס דיקנס בן ה-24, תחת שם העט "בּוֹז" הוא הוזמן בידי הוצאת הספרים הלונדונית “צ’פמן את הול” לחבר שורה של אפיזודות משעשעות שילוו את רישומיו של המאייר המפורסם רוברט סימור. הוא הסכים לעשות זאת בתנאי שיינתן לו חופש אמנותי, והחליט להחליף את הסיפורונים ברומן בהמשכים. כך החלו להתפרסם העלילות של כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים , אשר יצאו לאור בפרקים חודשִׁיים. בתחילה עוררו הפרסומים מידה מתונה של עניין, אך מרגע שנוסף לעלילה סם ולר, משרתו החכם של מר פיקוויק, הפכה הצלחתם למסחררת והרומן ומחברו היו לשיחת היום בלונדון. עלילותיהם של מר פיקוויק, דון קישוט לונדוני שמנמן ומהורהר, והסנשו פנסה הקוקני שלו, שעל שם שנינותיו נכנסה למילון האנגלי המילה “וֶלֶרִיזְם”, נקראו בשקיקה בידי בני כל המעמדות. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את החוברות היו שואלים עותקים מהספריה וקוראים אותם ביחד, בקול רם, בחבורות. הכתיבה העשירה ללא גבול, שדילגה בקלילות בין שיאים של פַרסה מטורפת לתהומות של פתוס קורע לב, הציגה כישרון שכמותו ככוח טבע בגיחתו הראשונה לעולם. הדיוקן הסחרחר של החיים החברתיים שהרומן מעמיד, על סדריהם הכאוטיים וגינוניהם המתנגשים, הוא שגרם לקרל מרקס לתאר את דיקנס כמי “שהציג לעולם אמתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים ואנשי המוסר גם יחד”. אחרית דבר: לאונה טוקר.

בשנים האחרונות חלה עליה תלולה במספר הסטודנטים הלומדים קורס ב"כלכלת בריאות" במסגרות אקדמיות רבות ומגוונות. סטודנטים אלה הם ברובם "לא כלכלנים" ובעלי הכשרה קודמת במקצועות הבריאות לסוגיהם. הספר בא למלא חוסר בספר לימוד המציג את החומר בצורה אינטואיטיבית, לא פורמאלית ולא טכנית ומעל הכול – בעברית. הספר הוא פרי ניסיון רב בהוראת הקורס באוניברסיטאות העברית, בן גוריון, תל אביב וייל. הספר נועד לסטודנטים - גם אלה שאינם כלכלנים - הלומדים במסגרת תכניות מגוונות לבוגר ולמוסמך שנועדות להקנות תואר אקדמי במנהל מערכות בריאות ובסיעוד. הספר מבוסס על הקורס בכלכלת בריאות שניתן זה שנים רבות בתכנית למוסמך בבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. הקורס כולל חומר בסיסי בכלכלת בריאות: הביקוש לשירותי בריאות, שוק ביטוח הבריאות, התנהגות ספקי שירותי בריאות וסדרי תשלום, תנועות הטיפול המנוהל ותשלום לפי ביצועים, תפקיד הממשלה וביטוח בריאות ממלכתי והערכות כלכליות ברפואה. הספר נכתב ונערך על בסיס הקלטות של ההרצאות, ומובא בשפה מדוברת, ישירה ופשוטה. החומר מוצג בצורה אינטואיטיבית, לא פורמלית ולא טכנית ובראש וראשונה – בעברית. מובא בו ידע עדכני בסוגיות בכלכלת בריאות שצמחו במערכות בריאות שונות וזכו להד מחקרי תאורטי ואמפירי בעולם, וכן המחשות ודוגמאות ממערכת הבריאות הישראלית. כל פרק מסתיים בהמלצות לקריאה נוספת. רשימת מושגים והסבר להם מובאת בסוף הספר.

לפי הדעה הרווחת, הן במחקר והן בספרות הפוסקים, ההלכה אינה מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים. מנגד, חיי הכלכלה ועולם העסקים המודרני מבוססים באופן שכיח על עסקאות כאלה. כך נוצר פער בין ההלכה לבין המציאות. הספר "יש מאין" הוא הצעה לפתרון בעיה זו. באמצעות כלי המחקר -- התלמודי והמשפטי -- נידונות בו סוגיות שונות במשפט התלמודי, ובהן: דבר שלא בא לעולם, טובת הנאה, קניין אותיות ועוד. במהלך הדיון מתברר שהלכת התנאים מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים וההלכה התלמודית סירבה להכיר בהן. עם זאת, האמוראים הציעו דרכי גישור מגוונות שיאפשרו להקנות נכסים עתידיים, שטרי-חוב וכיוצא באלה. מצד אחד בחרו חכמי התלמוד בהפשטה של ההליך הקנייני כדי להתאימו לנכס הערטילאי; מן הצד האחר נערכה החפצה של הנכס המופשט כדי להתאימו לדרישת הממשות של דיני הקניין התלמודיים. בספר "יש מאין": עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי , מוצע ליטול את הגשרים שנטו האמוראים אל עבר ההלכה התנאית ולהשתמש בהם ככלים למתן תוקף הלכתי לחיי השוק העכשוויים.

השירה המקראית על תכונותיה, סוגיה ותכניה, שימשה נושא למחקרים ולחיבורים כוללים ומפורטים. מגמתנו בחיבור זה צנועה ומצומצמת; בחינת שימושיו ושגירותו של השורש "שיר" בחטיבותיה השונות של האסופה המקראית. החיבור סוקר אפוא את 671 היקרויותיו של המושג בספרי המקרא, על פי רקעם, מגמתם, והקשרם של הכתובים.

Historiography formed an unusually important component of the popular culture and heritage of east European Jewry in the late nineteenth and early twentieth centuries. This was a period of social, economic, and political upheaval, and for the emerging class of educated Jews the writing and reading of Jewish history provided not only intellectual but also emotional and moral sustenance. Facing an insecure future became easier with an understanding of the past, and of the Jewish place in that past. This volume is devoted to the development of Jewish historiography in the three east European centers—Congress Poland, the Russian empire, and Galicia—that together contained the majority of world Jewry at that time. Drawing widely on the multilingual body of scholarly and popular literature that emerged in that turbulent environment, the contributors to this volume attempt to go beyond the established paradigms in the study of Jewish historiography, and specifically to examine the relationship between the writing of Jewish history and of non-Jewish history in eastern Europe. In doing so they expose the tension between the study of the Jewish past in a communal setting and in a wider, regional, setting that located Jews firmly in the non-Jewish political, economic, and cultural environment. They also explore the relationship between ‘history’—seen as the popular understanding of the past—and ‘scholarly history’—interpretation of the past through the academic study of the sources, which lays claim to objectivity and authority. The development of Jewish historical scholarship grew out of the new intellectual climate of the Haskalah, which encouraged novel modes of thinking about self and others and promoted critical enquiry and new approaches to traditional sources. At the same time, however, in response to what the traditionalists perceived as secular research, an Orthodox historiography also emerged, driven not only by scholarly curiosity but also by the need to provide a powerful counterweight in the struggle against modernity. In fact, east European Jewish historiography has undergone many methodological, thematic, and ideological transformations over the last two centuries. Even today, east European Jewish historiography revisits many of the questions of importance to scholars and audiences since its emergence: how Jews lived, both within the narrow Jewish world and in contact with the wider society; the limits of Jewish insularity and integration; expressions of persecution and anti-Jewish violence; and also Jewish contributions to the societies and states of eastern Europe. Many challenges still remain: questions of the purpose of the research, its ideological colouring, and its relevance for contemporary Jewish communities. The fruit of research in many disciplines and from different methodological points of view, this volume has much to offer scholars of modern Jewry trying to understand how east European Jews saw themselves as they struggled with the concepts of modernity and national identity and how their history continues to be studied and discussed by an international community of scholars.

פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה. שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל. פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם. לפסל אין שם ולא נשמה משלו. התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה. בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס. פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי. מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. הקומדיה הלמדנית סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: התיבה (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; הקומדיה של קלנדרו (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; קליציה (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.