דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

ספר תהלים מקבץ מכלול של מזמורים דתיים, שהגיעו לידינו בגרסאות שונות ובנתיבים היסטוריים מגוונים. בחיבורו, תוהה מיכאל חיוטין על מהלך ההתגבשות של ספר זה, דרך שחזור האסופות הקדומות שעומדות ביסודו ודיון בעקרונות עריכתן. מתוך כך ניתנות תשובות אפשריות לשאלות מרכזיות במחקר, למשל מתי צורפו האוספים השונים לקובץ קאנוני אחד? האם מדובר בתהליך מתמשך, או במעשה חד־פעמי מחושב ומכוון? מה היו שיקולי העורכים בפיזור המזמורים לקבוצות של חומשים, חלוקה המעידה על עניין בנומרולוגיה ובמיסטיקת המספרים? ובאיזו מידה ניתן למצוא בעריכת המזמורים עדויות למאבקים הרעיוניים אשר פילגו את יהדות בית שני?

בין המאמרים בכרך זה: גלעד שפירא | פרשנות כפואטיקה: מינוח פרשני בין תפקוד פרשני לבין תפקוד פואטי במדרש הגדול משה ששון | הדרך ללוד-סיפורו של ניצול: בריחתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים על פי מדרש איכה רבה א, ה ראובן כודרי | מדוע יש פרקליטים בעולם הבא? אגדות חז"ל על בית דין של מעלה קדם גולדן | לפתרון חידה לר' יהודה הלוי עידית עינת-נוב | 'כולם רוצים לחיות': עיון ספרותי במקאמת התרנגול ליהודה אלחריזי

בחיבור הביוגרפי בשבח דנטה מתרחש מפגש יחיד מסוגו בין שני ענקי ספרות: ג’ובאני בוקאצ’ו (1375-1313), מחבר קובץ הנובלות הגדול דקאמרון , מייסד הפרוזה הסיפורית האיטלקית, מגולל את סיפור חייו של אבי השירה האיטלקית, מחבר הקומדיה האלוהית , דנטה אליגיירי (1321-1265). כיאה למסַפר מבטן ומלידה, בוקאצ’ו כותב מין "רומן ביוגרפי", שבו קורות חייו של דנטה משמשות תשתית עלילתית להצגת דמותו של גיבור ספרותי, ובו שזורים סיפורים מופתיים רבי רושם עם קטעי היסטוריה ועיון ורטוריקה נמלצת. אך על אף אופי ספרותי-בדיוני זה, בימינו התבררה נכונותן של ידיעות רבות שבוקאצ’ו אסף בביוגרפיה מקיפה ראשונה זו של המשורר. בד בבד, בשבח דנטה חושף היבטים חשובים בעולמו התרבותי והפנימי של מחברו, בדיגרסיות הלא-מעטות המשובצות בו. המשמעותית שבהן – הדיון ה”ארס-פואטי” במקור השירה ובמהותה, המלוּוה בדברי סנגוריה נלהבים על מלאכת המשורר. בוקאצ’ו מטיף להכרה במעמד הייחודי והנעלה של השירה בחיי הרוח, לא רק כמחווה לדנטה, אלא גם בשל היותו אחד מראשוני ההומניסטים, הדוגלים בחזרה לאתוס התרבות הקלאסית. מבחינה זו החיבור, המעצב והמציג לראשונה את מיתוס-דנטה המשורר-הפילוסוף, גם מבשר תודעה הומניסטית חדשה שתבשיל לגמרי בימי הרנסנס.

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (2009-1918) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני-דתי, שמאלני-ימני ואשכנזי-מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

מהי הודו? איך נוצרה הציוויליזציה העשירה שלה? איך פשטה ולבשה צורה במשך אלפי שנים, ולאן מועדות פניה? לראשונה בעברית, עין להודו מציג מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של התת-יבשת ההודית, ממקורותיה הפרה-היסטוריים ועד למאה ה-21. הספר פונה לקהל הרחב לרבות דורות של אוהבי הודו בישראל, והוא מלווה בתמונות, מפות, איורים, ובמבחר קטעים מתורגמים שנותנים טעם ומוסיפים ניחוחות. קוראים שירצו להבין את עקרון הקרמה, תורת הבודהה, שורשי היוגה וההגות ההינדואית, האופי והמורשת הייחודיים של האסלאם ההודי, היווצרותה של מדינת הלאום ופועלו של גאנדהי, או סתם לצאת לסיור בקו המטרו של דלהי, ימצאו בספר הזה את הכלים הדרושים להרפתקה ההודית.

ספר התנ"ך הוא אבן הפינה של תרבות ישראל, תשתית לדתות המונותאיסטיות האחרות – הנצרות והאסלאם – ואחד היסודות האיתנים שעליהם מושתתת תרבות המערב. את הכוח המניע לראשית מעשה כתיבתו של ספר התנ"ך יש לבקש במהפכה המונותאיסטית, בבעיטה המהדהדת בעולם האלילי ובהמרתו באמונה באל אחד, בורא עולם ושליטו, שבחר בעם ישראל לעובדו ולשמור את מצוותיו. ההתנתקות מן האלילות אינה המהפכה היחידה המקופלת בין דפי הספר. התנ"ך הוא ספר "מהפכת אלוהים", ונשמע בו הד קולן של מהפכות רבות. ספר זה מונה שש-עשרה מהפכות לפחות שחולל התנ"ך: יצירת הסיפורת, תיקון השבת, כינון האופוזיציה למוסד המלוכה, הקדשת עיר האלוהים, הדמוקרטיזציה של התפילה, הביקורת המוסרית בנבואה, התפוצה העצומה ומהפכות נוספות. כל אלה הרימו תרומתן לעיצובו של התנ"ך, ביצרו את גבולותיה של אסופת ספריו והיו לאבן שואבת למאמינים, לפרשנים, לקוראים וליוצרים מדור דור, בישראל ובעמים. ספר ראשון בסדרה חדשה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

עם תום הגילויים הטקסטואליים של פיוטי הגניזה ולאחר שהעיסוק הפילולוגי בהם מיצה את עצמו, הגיעה השעה לשאול שאלות מסוג אחר. הקורפוס העומד לרשותנו רחב די הצורך לדון בשאלות של מהלכים גדולים והקשרי תרבות רחבים. בין השאר דן ספר זה בשאלת היחסים בין תרבות השיר ובין תרבות הדרשה, בין העברית לארמית של התרגומים, בין חשיבה רציונלית למיסטיקה של יורדי מרכבה, בין שירת הקודש לשירת חצר ביזנטית. גם הצד החומרי נדון בפרקי הספר. בגולן נרשמו פיוטים מקומיים על גבי פפירוס, בעזה העתיק אותם בשלב מאוחר יותר פייטן, שהיה גם דיין מקומי, על גבי נייר. חלק מהפיוטים גם הגיע לפוסטאט (קהיר העתיקה) כתובים על גבי קלף מחוק, שהכתב התחתון שלו מורכב מכתבים פגניים או נוצריים. מן הקהילה שאימצה את יצירותיו של פייטן ומכאן אל מחזורי התפילה האירופיים ואל מנהגי התפילה עשו הפיוטים דרך ארוכה ומאבק הישרדות לא קטן, מארץ-ישראל ליוון ואיטליה, ומשם לאשכנז וצרפת. מבעד לכל השכבות הללו ספרנו מנסה להפליג גם אל עולם הרוח והיצירה.

מאמרים: סבטלנה נטקוביץ' | המשכיל והעיר הגדולה: ייצוגי הסובייקטיוויות וההביטוס המשכילי האורבני בספרות ההשכלה ברוסיה: 1862 – 1888 נטשה גורדינסקי | הצידה ממוסקווה: כתיבתו הפרובינציאלית של אורי ניסן גנסין דינה ברדיצ'בסקי | מחבואים: לונדון של ברנר כצומת פואטי בעלילת המודרניזם העברי המוקדם לילך נתנאל | הנסיגה מן המודרניזם: שקלוב עיר הזיכרון של זלמן שניאור אליסון שכטר | עברית כשפת מיעוט קוסמופוליטית: רומן סימטאות מאת אלישבע ביכובסקי (1929) רפי צירקין־סדן | קללת העיר האסורה: הסונטות הפטרבורגיות של חיים לנסקי ודימויה של פטרבורג בספרות הרוסית ובספרות העברית מיה ברזלי | העיר הגרמנית האבודה: ברלין של לאה גולדברג

מאמרים: יונה צבר | סבא אפרים וסבא מנשה, שתי דמויות הפוכות בגוף ובנפש (מבוסס על זיכרונות ילדוּת ופולקלור משפחתי וקהילתי) דב הכהן | 'ארץ הקדושה אי כיאו': מקורות חדשים הנוגעים למסורת על מקום קבורתו של ר' יעקב בעל הטורים באי כִיוֹס ולעלייה לקברו איתמר דרורי | 'מקוה ישראל' לר' ישראל קושׂטא (1851): ראשיתו של הסיפור היהודי המעובד לנוער כרמלה אבדר | הרהורים על טקסטים מאגיים בתכשיטים ובקמעות של נשים וילדים יהודים מתימן ומחבאן תום פוגל | גַ'עלֵה: נוסטלגיה תימנית בקפה שכונתי ברחביה ג'קלין לאזנוב | 'את החגים הכרתי לפי האוכל': מסורת וזיכרון בקהילה היהודית בארגנטינה סקירות: עֵלי יסיף | הבדיחה היהודית על היציאה מן הגטו דודו רוטמן | ראשית עידן הדפוס כתקופה חדשה בתולדות סיפור העם העברי