תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת? בזמן “פירוק” הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ’ רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא”י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה “האיש החזק במפא”י” או “יד ימינו של בן גוריון”. העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

זוהי המהדורה השישית של שיח לוחמים , והמהדורה הראשונה המורחבת. המהדורה הראשונה ראתה אור באוקטובר 1967 (בהוצאת קבוצת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית). מהדורה זו כוללת לראשונה שיחות שצונזרו מן המהדורות הראשונות. יריב בן-אהרן, רישום עיקרי דברים לקראת תכנית טלביזיה "מוסף המוספים" לערב ראש השנה תשנ”ד על שיח לוחמים 1993-1967 (בעקבות הסכם ישראל-אש”ף – הסכם אוסלו). – הקובץ ביטוי של ספרות מחאה. כנגד "אלבומי הנצחון". כנגד שיכרון הגבהים שאחרי המלחמה. – העטיפה כמלבוש שקים. שילוב של שק יוטה שבו ארזו פעם חיטה ותפוחי-אדמה עם שק של תענית, בצבעי אדמה ואפר. – הספר הִנו כמין טקס. תהליך היטהרות שלא היה שונה במהותו ממסדר שערכתי בפלוגתי (בגולן – בתום הקרבות), שבו עָרַמנו ושרפנו את השלל שאנשים לקחו. – לא רק היטהרות נפשית. הדם השפוך מטמא את הארץ. בטקס הזה ביקשנו לטהר את הארץ, את האדמה ולהפכה למחוז תקוה. – “יורים ובוכים” אמרו על המשתתפים ובני דורם. אבל כל מי שירה בהם וירו הם בו, שראה צלם אדם שפוך, מרוסק, שרוף – מבין חבריו ומבין אויביו – חש גם בדמעה המתאדה בתוך עשן המערכה. אשרי היורים שלא יבשה דמעתם. מי יודע דרך הרוח, מי יודע דרך ההיסטוריה. ייחודו של הקובץ "פרקי הקשבה והתבוננות" שתבע התבוננות פנימית בתבוסה האנושית הכרוכה בכל מלחמה. גם בזו הצודקת. תחושת הצדק במלחמת הישרדות מצטרפת לחוסר השחר שבשליטה בעם אחר, מה שהיה אינטואיציה עמוקה כבר הכיל בתוכו את הנוסחה המדינית אליה הגיעו דור שלם יותר מאוחר, ובאיזה מחיר אנושי, ובאיזה ביזבוז והתשה של משאבים נפשיים ופיזיים.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

הבמה כבית ארעי : התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

"מלחמת ששת הימים והציונות הדתית" דן בתמורה הדרמטית שעברה הציונות הדתית בעקבות המלחמה. טענת הספר היא, כי המלחמה הביאה לידי הבשלה וגימור מגמה שסתרה את האתוסים והמיתוסים הבסיסיים של הציונות הדתית הקלאסית. מלחמת ששת הימים "חילצה" את הציונות הדתית מהסקטוריאליות ומהדימוי הירוד שאפיין אותה בעבר. המפגש רב העוצמה בין היסוד המשיחי לבין מנגנון הפיצוי על התדמית הירודה של הציוני הדתי התרחש במלחמת ששת הימים, והפך אותה לאירוע מכונן של התנועה הציונית הדתית. המלחמה שינתה את התודעה הדתית והפוליטית של הציונות הדתית, ותפיסת ההיסטוריה הראלית, שניווטה את דרכה של התנועה מראשיתה, קרסה, ואת מקומה תפסה "היסטוריה קדושה"; התפיסה החדשה של ההיסטוריה הפכה להיות הפרוגרמה של הפעילות הפוליטית הממשית. התמורה הקרינה גם על תפיסת המרחב הגופני ושיח המיניות שהתפתחו בקרב התנועה. ספר זה מציע תובנה חדשה למכלול התנהלותה הפוליטית, החברתית והדתית של הציונות הדתית, שהשלכותיה ניכרות בחברה הישראלית של היום.

קבץ על יד, שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: דפים חדשים מ'סידור השם המפורש' - יוצאים לאור על ידי ורד רזיאל קרצ'מר ואורי ארליך קטעים ממערכות יוצר ליום הכיפורים לר' שלמה סולימן אלסנג'ארי - יוצאים לאור על ידי עדן הכהן מערכת יוצר לשמחת תורה המיוסדת על תהלים קיט ליוסף אבן אביתור - יוצאת לאור על ידי יהושע גרנט שרידי קרובות י"ח המיוחסות לר' יוסף אבן אביתור - יוצאים לאור על ידי אבי שמידמן סליחות חדשות ליוסף אבן אביתור וליצחק בן לוי אבן מר שאול - יוצאות לאור על ידי אריאל זינדר 'הושענא אל מריח ערוגת גני': קדושתת י"ח להושענא רבה מאת דוסא החזן בירבי יהושע - יוצאת לאור על ידי מיכאל רנד פיוטי ר' יעקוב אלאעין - יוצאים לאור על ידי שרה כהן שירי יחזקאל הכהן בן עלי - יוצאים לאור על ידי טובה בארי מכתב אל ר' אברהם החסיד ובו שבח התפילה בפֻסטאט - יוצא לאור על ידי מרדכי עקיבא פרידמן השלמה לפירוש הפיוטים בספר ערוגת הבֹּשם - יוצאת לאור על ידי שמחה עמנואל 'תְּהִלָּה': בקשת אותיות מאת ר' יהוסף האזובי - יוצאת לאור על ידי בנימין בר־תקוה קובץ משלים מאשכנז מימי הביניים - יוצא לאור על ידי שולמית אליצור

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

ספר זה מבוסס על פעילותו של המחבר להרחבת קשרי ישראל עם שלוש המדינות והעמקתם; על שיחותיו עם ראשי מדינות אלה ושיחותיהם של ראשי מדינת ישראל עמם; סיקור מדיניות הפנים והחוץ שלהן; תיאור הקהילות היהודיות המקומיות והפעילות למען טיפוח הקשרים עמן וחיזוק מעמדן הלאומי-ציוני. הרישומים נושאים אופי תיעודי והם מקור ייחודי וחשוב בחקר תולדות יחסי ישראל עם אוסטריה, סלובניה וסלובקיה מראשית שנות התשעים במאה הקודמת, עם סיום "המלחמה הקרה" בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, קריסתם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, סיום כהונתו של קורט ולדהיים כנשיא אוסטריה שהוכר בעולם ובישראל כ"אישיות בלתי רצויה" וכן החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף.

הספר עוסק במערכת היחסים המורכבת בין יהודים וערבים בערים מעורבות בישראל. חלק ניכר מהספרות הרבה שנכתבה בנושא זה, מבליט פערים חברתיים ומתחים על רקע לאומי ודתי בין יהודים וערבים, וכן מצוקות בשכונות הערביות. ממחקרים אלה, עולה לרוב נימה שלילית לגבי יחסי הגומלין בין יהודים וערבים. ברם, זוהי תמונה חלקית, שכן בצד המתחים והמצוקות, שוררת מציאות של דו-קיום ושיתופי פעולה בין הקבוצות במגוון תחומים. המחקר בספר זה הוכן במסגרת פרויקט "בניית שלום מלמטה", שמקדם מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות. הפרויקט נועד להרחיב את שדה חקר הסכסוכים והשלום, אשר מתרכז לרוב במרכיביו 'האנכיים' של סכסוך מתמשך, שעניינם המאבק האידאולוגי והמדיני, המלווה לעתים בעימות אלים, שמשקפים גם את עומקו. בצד מרכיבים אלה, קיימים גם מרכיבים 'אופקיים' המתבטאים בקשרים בין החברות הנתונות בסכסוך בתחומי חיים שונים. קשרים אלה מתנהלים תוך כדי הניסיונות להביא לפתרון הסכסוך ויש להם חשיבות ומשמעות בשמירה על יציבות הסכסוך ואי-התדרדרותו לעימות אלים, וכן בהשפעה על תודעתן של החברות באשר להכרות עם הצד השני והסיכוי לדו-קיום ולשלום עימו.