ספר ברית המנוחה הוא חיבור אנונימי שנכתב בדור היוצר של הקבלה, בין סוף המאה הי"ג לתחילת המאה הי"ד. זהו "ספר המאורות", המתאר את מסעותיה של החכמה על פי מסעות בני ישראל במדבר, ואת מסעותיהן של הנקודות, שהן סימני הניקוד של שם הוי"ה. שלמותה של אחדות ההוויה נבנית בעשר דרכיו של הספר, הנפרשות למן דרגת "המציאות" הנשגבת השייכת לאל לבדו, דרך העשירייה התאוסופית, המתוארת במערכות האורות העליונים שבדרך השנייה, ועד הרשימות המפורטות של המלאכים למדרגותיהם והפעולות המאגיות. ייחודיותו של הספר מתבטאת בשיטתו הדו־פנית, הכפולה והחיובית, שבה ניכרת אחדות הניגודים בכל שם או ביטוי. כך בשמו: "ברית המנוחה" הוא חיבור והרכבה שבין שני הקצוות המנוגדים של הכוח והתוקף לבין המנוחה המיסטית, "מנוחה נכונה" שאין בה התבטלות אלא יצירה; תחנת "קברות התאווה" מתוארת כהתגברות השגת הלימוד ותאוות הדעת שבעליונים בתוך המצבים הקיצוניים של מוות מיסטי. לשונו הייחודית היא לשון השירה, שירת ההוויה שהיא, עבור המחבר, התשתית לקיומו של עולם. החיבור מופיע במהדורה מדעית מוערת על פי כתבי יד, בצירוף מקטעים וסיכומי שמות מכתבי יד, יחד עם חיבורו המוקדם של המחבר, "ספר הגבורה".

הספר מכנס עשרים ממאמריו של פרופ' אילן אלדר בחקר תורת הלשון ותורת הקריאה בימי הביניים, שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים ובספרי זיכרון ויובל. המאמרים, שנכתבו במהלך שלושים ושלוש שנים, כוללים פרסומי טקסטים מתוך כתבי יד וקטעי גניזה שטרם ראו אור ועוסקים במגוון נושאים היסטוריוגרפיים ובלשניים: ראשיתה של תורת הלשון העברית, חקר הלשון העברית אצל יהודי גרמניה, איטליה, ספרד, תימן וצרפת, שיטות עריכה ומבנה של מילונים, שיטות גזירה, תפיסת השורש, חלוקת הבניינים, אורך התנועות, חילוף אותיות, ועוד.

לעונג הוא לנו להגיש לקוראים את הכרך השמונה עשר של כתב העת "מסורות", היוצא לאור בשיתוף של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם עם המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בכרך זה מתפרסמים תשעה מאמרים וסקירה אחת. שמחים אנו לציין כי המאמרים המתפרסמים בכרך זה נכתבו הן בידי חוקרים ותיקים מראשי המדברים בתחומם הן בידי חוקרים צעירים. הגיוון הרב בכרך ניכר הן בלשונות הנידונות במאמרים, הן בנושאי המחקר שהם עוסקים בהם הן בתקופות שבהן נכתבו החיבורים שהם מושאי המחקר. משה בר־אשר דן במאמרו במרכיב הרומאני בלהג הערבי־יהודי ששימש בקצר אסוק בדורות האחרונים, ואילו חוה טורניאנסקי עוסקת במרכיב העברי ביידיש כעדות למידת השכלתם של הכותבים המשבצים אותו בחיבוריהם בעשור השני של המאה ה־ 18 . מיכל הלד בוחנת את תפקידו של המרכיב הספרדי־יהודי במרקמו של רומן עברי בן זמננו. אילאיל באום מנתחת במאמרה את השימוש השכיח בסיומת -אדה בספרדית היהודית ובאחיותיה. חנוך גמליאל טוען במאמרו שחלק מן הלעזים שהביא רש"י בפירושו לתורה אינם משמשים במישור המילוני אלא במישור הדקדוקי, ומתפקדים כדוגמה לקטגוריה דקדוקית. שני מאמרים בכרך עוסקים בשדה התרגום. מיכאל ריז'יק בוחן במאמרו כיצד תורגמו שמותיהם של העופות המופיעים בויקרא יא ובדברים יד לאיטלקית יהודית במאות ה־ 15 וה־ 16 . לעומתו מציג שי מצא במאמרו את מאפייניו של תרגום מודרני שלם (מתשס"ג) להגדה של פסח בערבית יהודית סורית, ומביא עדויות מפי המתרגם עצמו בעקבות מפגשיו עמו. אורה (רודריג) שורצולד משווה במאמרה בין מאפייני לשונם של שני חיבורים שנכתבו בלאדינו בידי מחבר אחד, הרב מאיר בנשת (בנבנישתי) באמצע המאה ה־ 16 . אפרים חזן מציג במאמרו מכתב ידידות עברי ממרוקו הכולל מכתמי שיר שכל אחת מצלעותיהם (למעט סוגר אחד) עולה בגימטריה לכדי תרנ"ד = 654 , כמניין השנה שבה נכתב מכתב זה. ולבסוף, עדות אישית על מחברו של מילון עברי—יידי משנות השבעים של המאה העשרים מובאת בידי חוה טורניאנסקי, תלמידתו של מחבר המילון, מאיר ברגר, ובידי בנו, יצחק ברגר. בסקירתו את המילון הזה מציג יצחק ניבורסקי את המילון הזה גם בהשוואה למילונו העברי—יידי של מרדכי צאנין ( 1960 ). סקירתו שנכתבה יידיש תורגמה בידי משה טאובה. ישנם תקצירים באנגלית לכל המאמרים בסוף הספר.

בספר זה כלולים מעל אלף פתגמים ערביים המחולקים לנושאים שונים המעסיקים את האדם ואת החברה הערבית, אך הם גם בעלי זיקה כלל־אנושית. פתגמים אלה התהוו גם כדי להעביר מסרים בדרך מעוּדנת וַעקיפה, תוך הימנעות מבוטוּת כלפי הפרט, ומנגד התהוו פתגמים אחרים שכוונתם לפגוע. טבעם של הפתגמים הוא לעתים מפתיע, ולעתים – מרומז, דבר המצריך הסבר כדי לעמוד על כוונתם. הפתגמים מציגים את ערכי החברה והתרבות הערבית על רבדיה וגווניה בתקופותיה השונות, ופותחים צוהר מרתק לתרבות הנמצאת כמטחווי זרוע מאתנו.

ספר זה נועד לשמש מבוא בלשני מקיף ומעודכן לימינו ללשון העברית בתחומי תורת ההגה ותורת הצורות. הוא נולד כמהדורה שנייה של הספר "דקדוק הפה והאוזן" שיצא לאור במחנה העצורים במזרח אפריקה בשנת 1947, במהדורה חדשה זו נכללו העניינים שנדונו במהדורה הראשונה, אבל חלו שינויים בגישה אליהם ונוספו עליהם הסברים חדשים שלא היו אז. אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדוק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה"עברים". הספר, " דקדוק הפה והאוזן", הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהם העברית היתה שפה "מתה". די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין, הגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת. (זאב גלילי, מתוך הטור המקוון) "עוזי הכניס חיים בתוכנו, בעיקר בהוראה של השפה העברית. הספר היה חידוש, והיה חידוש בצורת ההוראה שהוא לימד אותנו ב"דקדוק הפה והאוזן". זה קסם מאוד לאנשים ובאמת רוב האנשים שהיו שם התקדמו מאוד בלשונם ופיתחו אותה עד כדי כך שכשחזרנו לארץ חלק מהם, ואני בתוכם, הפך למורי לשון. היום יש לי תלמידים המתקרבים לשמונים שלמדו בקורסים לדקדוק שניהלתי תודות לעוזי אורנן, והם היום יודעי עברית רהוטה." (עזריאל לבנת ז"ל, זכרונות על מחנה העצורים ביום הולדת 90 של עוזי אורנן) פעם עיכבתי אותו ליד מחסן הכלים. שאלתי מה הוא קורא. בועז משך בכתפיו וענה באי-חשק: "ספר. למה?" - ביקשתי לדעת איזה ספר. "ספר שָפָה." - כלומר? - "דקדוק הפה והאוזן. לגמור עם הכתיב וכל זה." האם אפשר לקרוא "ספר שֹפה" כאילו הוא חומר קריאה להעביר בעזרתו את הזמן? - "מלים וזה, " הוא תורם לי את חיוכו האטי, "זה כמו להכיר אנשים. מאיפה הם באו. מי קרוב של מי". (עמוס עוז, קופסה שחורה, ע' 198)

בספר זה תיאור ממצה של מסורת העברית של יהודי דרום תימן. מסורת זו נבדלת בפרטים רבים מזו שהילכה בעיר צנעא, המסורת המרכזית של יהודי תימן. הספר מושתת על עבודת שדה שכללה מאות שעות הקלטה מפי מסרנים מהימנים יוצאי דרום תימן ועל כתבי יד מנוקדים מאזור זה. התיאור מקיף תחומי לשון רבים, ובעיקר הפונולוגיה והיבטים מגוונים בקריאת המשנה. לוז החיבור הוא סקירה של כ-1200 שמות עצם שנתחדשו בלשון המשנה, ושהמחבר השווה בפירוט רב למסורת מרכז תימן על פי כלל עדיה ולמסורות רבות אחרות של לשון המשנה – כתבי היד המעולים שלה והמסורות שבעל פה שתוארו במחקרים קודמים. מבוא על מסורות הלשון ועל מחקרן מחקר מסורת תימן מחקר מסורת דרום תימן על הקהילות הנחקרות שרעב עדן יהודי דרום תימן וספרי הדפוס שיטות העבודה במחקר זה הקורפוס העדים הצגת הממצאים ודרכי הניתוח שלה הפונולוגיה של קריאת המקרא פתיחה תיאור ההגאים העיצורים התנועות ההטמעה בקריאת המקרא הטעמה ראשית הטעמה משנית הטעמה משנית בהברה סגורה המכפל פתח גנוב הפונולוגיה של קריאת המשנה מכפל המכפל ב-ר המכפל באותיות אהח"ע מכפל ב-י שוואית וב-מ שוואית מכפל לאחר מה דגש דחיק השפעת הגרוניות ניקוד התחילית לפני גרונית תנועת הגרונית הפתח הגנוב שינויים בפעלים בעלי גרונית ניקוד ה הידיעה לפני גרוניות ולפני ד דגש ורפה באותיות בגדכפ"ת דיגוש שלא על פי כללי טבריה ריפוי שלא על פי כללי טבריה ניתוח ומסקנות ההטעמה בקריאת המשנה תצורת שם העצם במסורת קריאת המשנה השמות העבריים השמות השאולים מן הלעז ענייני לשון שונים במסורת קריאת המשנה צורות בינוני מעניינות ניקוד ש' הזיקה ניקוד ובכ"ל במעמד פרטוני צורות הפסק בינוני צמוד לכינוי המדבר בינונית בכינויי מושא נפרד במקום נסמך נסמך במקום נפרד חיבור של למילה התוכפת כינוי הנוכח יידוע שמות עצם כתיב וקרי בקריאת המשנה מסורת דרום תימן – סיכום הפונטיקה מסורת הקריאה בלשון חז"ל הערות הנוגעות לתצורת השמות מאפייניה של מסורת דרום תימן תובנות על מסורת מרכז תימן דברי חתימה ביבליוגרפיה וקיצורים מפתח המילים

המאמרים בכרך זה: אילן אלדר לאומיות לשונית, תחייה לשונית ותכנון לשוני באירופה במאה ה־ 19 כרקע להחייאת העברית כלשון דיבור מירי בר־זיו לוי ייצוג לשון הדיבור העברית בקולנוע הארץ־ישראלי בשנות השלושים של המאה העשרים אריאל גבאי פּועֶֹלֶת או פּועָֹלֶת? על צורות "בינונית" בניקוד הפסק במשנה על פי דפוס קושטא ת"ד מיתקה גולוב־רצהבי מאפיינים אתניים בשמות פרטיים תאופוריים מתקופת בית ראשון שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל עינת גונן חלופות לשון בעברית הישראלית על פי גישת ההתקבלות אפרים בצלאל הלבני דקדוקו של גזניוס לאור הכתר וכתב יד לנינגרד אהד כהן מעמדן התחבירי של צורות הפועל עם הסיומת ־ן בפרוזה המקראית מתקופת בית ראשון חוה פרסטיי בבואות הפוכות כסימן למגע בין לשונות רבקה שמש־ריסקין מלשון המקרא ללשון חכמים: השימוש במושא הפנימי פתח דבר, ותוכן עניינים בפורמט PDF מופיעים ב-"עמודים מהספר".

סיפור חייו של עוזי אורנן בספר זה מתאר בלשון שוטפת ובסגנון נעים לקריאה גם את סיפורה של הארץ במלחמה על שחרורה. נשקפת בספר עשייה אקדמית-חדשנית בשפה העברית, בבלשנות ובבלשנות חישובית, פעילות חברתית פורצת דרך בגיבושה של זהות ישראלית-אזרחית-חילונית, מאבק בלתי פוסק נגד הכפייה הדתית ובעד חיים דמוקרטיים לכל אזרחי ישראל. וכן משולבים בו פרקי העשרה בלשניים, ובהם חידושיו הבלשניים המעניינים ותמצית השקפת עולמו כבלשן וכפעיל חברתי. מבוא מאת יהושע סובול

ספר זה הוא פרי מחקר של שנים אחדות והוא מציג את תרגום פרקים א-ח של ספר דניאל לארמית החדשה של יהודי עמדיה, שבצפון עיראק, לפי הקריאה של ר' עלואן אבידני ז"ל הידוע כמקור סמכותי למסורות יהודי כורדיסתאן. הספר כולל מהדורה שנעשתה על פי הקלטות משנות השישים של המאה העשרים והמלווה בהערות מאירות עיניים. המחבר משווה את נוסח התרגום ולשונו לארמית הקלסית וללהגי הארמית החדשה, יהודיים ונוצריים כאחת. במבוא המפורט מרצה המחבר דרך שיטה על התובנות העולות מחקר פרטי התרגום. לאחר המבוא בא גלוסר המשמש מפתח לתוכן הספר כולו.

הדיבור נתפס, ברגיל, כאמצעי הקשר והתקשורת המרכזי (ואפילו) הייחודי של האדם. היעדר דיבור במהלך תקשורת נתפס כריק, פרי תקלה לשונית, כקטיעה של הקשר או כרקע לו (כדף הלבן לאותיות השחורות שכאן). אך מסתבר שכשם שיש דיבור שהוא חסר תוכן – יש שתיקה שהיא אמצעי שיתוף להבעה משמעותית. הספר המוקדש לשתיקה כאמצעי הבעה ("השתיקה המדברת"): שתיקה כאשר "אלף מילים לא תבענה" או "אין מילים" ולא כאשר "אין לי מה לאמר". יש סוגים שונים של היעדר דיבור: דממה והפסקה שהם מחוץ לאינטראקציה (לא-מילוליים); הלא-נאמר והדיבור הריק וכך גם ההשתקה. "השתיקה המדברת" היא פרי בחירה של הדובר (בתורו, לא המאזין שתפקידו להאזין) להשתמש במסמן נעדר קול כאמצעי להבעה מילולית. שתיקה זו משמשת אותו בתוך האינטראקציה התקשורתית יחד עם הדיבור – המילים – או לצדן לשם העברת מסר, שיתוף רגשי, הפעלת האחר, כמו גם כאמצעי פואטי-אסתטי, כאמצעי מטה-לשוני לתהלוך שיח ודיבור (בשתיקה) וכפונקציה נסיבתית תרבותית (נימוס, מנהגים, אבלות ואבדן, קדושה, טאבו, שואה וכדומה). הספר מציג שתיקה מדברת זו מכל היבטיה: התפקידים הלשוניים שהיא יכולה למלא; התכנים המגוונים שהיא מביעה, והצורות שלה – צורות שבהיותה היא עצמה חסרת מימוש (היעדר דיבור) הדיבור משמש לה רקע ומבשר אותה. סיום הספר בהצבעה על תרומת העיון בשתיקה לחקר הלשון האנושית בכלל. ניתוח והסבר דוגמות השתיקה עושה שימוש בכל רובדי הלשון וסוגותיו: טקסטים קאנוניים ואחרים, מקרא, ספרות יפה, תעמולה ופרסומות, סרטים, שיח בין-אישי ושיח פומבי עכשוי, הקשרים משפטיים, והקשרים קליניים (פסיכותרפיה, הפרעות תקשורת וכד'). הספר מכוון לחוקרים, אנשי מקצוע, סטודנטים ומשכילים המתעניינים בשפה כשלעצמה וכאמצעי, סימפטום ותקשורת. זהו ספר יסוד לכל מי שנוגעים באופן ישיר או עקיף בשתיקה.

MS Zurich, Jeselsohn 5, is the first half of a Sefardi Masoretic Bible completed by Moshe Ibn Zabara in 1477, which was later heavily glossed, especially in the Pentateuch, by Menahem de Lonzano. The other half of the manuscript is preserved in MS Sassoon 1209. This study first examines Zabara’s work in the manuscript, in comparison with his other manuscripts. The main part of this study is devoted to Menahem de Lonzano: his biography and bibliography, his wide-ranging text critical work, and his detailed work on the Zabara Bible. The volume is illustrated with approximately 150 color photos, with a concentration of 32 photographs in appendix 1 of folios in MS Jeselsohn 5 with micrography. Two other appendices by specialists are devoted to the decoration program and to the palaeography and codicology of MS Jeselsohn 5; the former by Andreina Contessa, the latter by Tamar Leiter and Shlomo Zucker. כ"י ציריך, יסלזון 5, הינו החצי הראשון של כתב יד שלם של המקרא עם מסורה, שסיימו משה ן' זבארה בשנת 1477, ואשר נוספו לו מאוחר יותר הגהות מרובות, במיוחד בתורה, על ידי מנחם די לונזאנו. החצי השני של כתב היד נשמר בכ"י ששון 1209. מחקר זה בודק תחילה את עבודתו של זבארה בכתב היד, בהשוואה לכתבי היד האחרים שלו. החלק העיקרי של המחקר מוקדש למנחם די לונזאנו: הביוגרפיה והביבליוגרפיה שלו, עבודתו רחב ההיקף בביקורת הנוסח, ועבודתו המפורטת על התנ"ך של זבארה. הכרך מלווה בקרוב ל-150 צילומים צבעוניים, עם ריכוז של 32 צילומים בנספח הראשון של דפי כתבי היד עם מיקרוגרפיה. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5; הקודם על ידי אנדראינה קונטסה, והאחרון על ידי תמר לייטר ושלמה צוקר.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים? מה אנחנו מסתירים מאחורי המלים שבהן אנחנו בוחרים להשתמש? עד כמה ערים אנו לבחירותינו אלה – ומדוע ראוי שנהייה ערים להן? בעשורה השני של המאה העשרים פרסם קארל צ'אפק הצעיר – שיהפוך בעשור הבא לסופר הצ'כי המשפיע ביותר ולדובר מרכזי בחברה הצ'כוסלובקית – את קובץ "ביקורת המילים" שלו. המאמרים הקצרים הללו, שכל אחד מהם עוסק במלה אחת, מציעים ניתוח חד, ביקורתי אך גם שנון ומשעשע ביותר, של הלשון והנפש האנושית. למרבה הפלא – והאימה – ניתוחיו של צ'אפק וביקורתו לא איבדו גם היום דבר מברקם וכוחם יפה אף לימינו. ביקורת המילים מציג פן חדש ביצירתו של צ'אפק, מחבר "שנת הגנן", "המלחמה בסלמנדרות" ו"בית חרושת למוחלט": הוא מתגלה כאן כמסאי וכמבקר. מעצם עיסוקו בשפה ובלשון, היווה הספר תמיד אתגר עצום למתרגמים, וייתכן בהחלט כי מדובר בספר הכי פחות מתורגם של הסופר שתורגם כבר בחייו לשפות רבות. הוא מובא כאן בתרגומו של פאר פרידמן, שאף הוסיף לו הקדמה והערות.