האסופה חוברה לה יחדיו כשלמחבר מלאו שמונים שנה. רוזנטל אסף את כל המאמרים שכתב בחקר הספרות התלמודית לקובץ אחד. האסופה משתרעת על פני חמישים שנה, ולא שונה בתוכנם של המאמרים דבר למעט מראי־מקום שנמצאו שגויים תוך כדי הכנת המפתחות, אלה תוקנו בגוף המאמרים. האסופה מחולקת בין שני הכרכים לשבעה עניינים. הכרך הראשון כולל מאמרים העוסקים [א] במשנה; [ב] בתלמוד הירושלמי; [ג] בתלמוד הבבלי. בכרך השני מאמרים העוסקים [ד] בענייני ארץ־ישראל ובבל; [ה] בלשון חכמים; [ו] בגאונים ובראשונים; [ז] בעניינים שונים. בתוך כל חלק מסודרים המאמרים לפי הופעתם על־פי סדר השנים.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: עמרי לבנת | ממסורה לשיר ומשיר למסורה: על 'אוהל מכון בנייניי' של רב סעדיה גאון שמחה עמנואל | קובץ הלכות מגניזת גרמניה – מאוצרות הקטלוג החדש של קטעי כריכות בגרמניה אמיר בועז | קדש קדשים – מהדורה ביקורתית בצירוף מבוא והערות נועם לב-אל | 'שאלות לחכמי ארץ ישראל': איגרת שאלות בקבלה מאמצע המאה השש עשרה

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

הקובץ הרביעי של מחקרי תלמוד מטעם החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מוקדש לכבוד פרופסור דוד רוזנטל לרגל יובל השמונים שלו. פרופסור דוד רוזנטל הוא מבכירי חוקרי המשנה והתלמוד, ומחקריו מקיפים גם תחומים גובלים מגוונים. במחקריו הבהירים ובהוראתו הכובשת הוא העמיד אין ספור חידושים מבריקים ומפעימים. כמה מהם, המהווים נכסי צאן ברזל של מחקר התלמוד, שינו תפיסות מחקר וקבעו את סדר היום המחקרי בשאלות בסיסיות. פרופ' רוזנטל ערך יחד עם חבריו את הסדרה מחקרי תלמוד מראשיתה בשנת תש"ן. המאמרים בקובץ הם פירות מחקריהם של עמיתיו ותלמידיו, בתחומי עיסוקו העיקרי ובתחומים גובלים.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

תרביץ הינו כתב העת העברי האקדמי היחיד המוקדש לכלל מדעי היהדות. כתב העת הוא כלי הביטוי המרכזי להתפתחויות החשובות ביותר במדעי היהדות בדורנו, ומשתתפים בו גדולי החוקרים במקצועות השונים של מדעי היהדות בארץ ובעולם. הוא מופיע ארבע פעמים בשנה. תרביץ ראה אור לראשונה בשנת תר"ץ (1930) במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, בעריכתו של פרופ' יעקב נחום אפשטיין ז"ל. רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

המאמרים בכרך זה: עדיאל שרמר ובנימין קצוף | המסורת התנאית על פסח חזקיהו מנחם כהנא ועפרה תירוש־בקר | תרומתו של ישועה בן יהודה למחקר המכילתא דר' שמעון בן יוחי ולשונה ישראל אורי מייטליס | 'סדרי טהרות': ניסיון להשלמת התלמוד כפרק בתולדות החסידות וההתנגדות שמחה עמנואל | טעות לעולם חוזרת

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.