Though the existence of Jewish regional cultures is widely known, the origins of the most prominent groups, Ashkenaz and Sepharad, are poorly understood, and the rich variety of other regional Jewish identities is often overlooked. Yet all these subcultures emerged in the Middle Ages. Scholars contributing to the present study were invited to consider how such regional identities were fashioned, propagated, reinforced, contested, and reshaped—and to reflect on the developments, events, or encounters that made these identities manifest. They were asked to identify how subcultural identities proved to be useful, and the circumstances in which they were deployed. The resulting volume spans the ninth to the sixteenth centuries, and explores Jewish cultural developments in western Europe, the Balkans, North Africa, and Asia Minor. In its own way, each contribution considers factors—demographic, geographical, historical, economic, political, institutional, legal, intellectual, theological, cultural, and even biological—that led medieval Jews to conceive of themselves, or to be perceived by others, as bearers of a discrete Jewish regional identity. Notwithstanding the singularity of each essay, they collectively attest to the inherent dynamism of Jewish regional identities.

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

בספר שלפנינו מוצעים שנים עשר פרקי מחקר ועיון מאת פרופ' אילן אלדר, העוסקים בשיטות ניקוד קדמוניות של העברית ובמסורות הקריאה (הגייה ותצורה) של היהודים הנוהגות בתפוצות ישראל, בייחוד במנהג אשכנז הקדמון. פרקים אלו התפרסמו לאורך השנים כמאמרים נפרדים וכאן הם מאוגדים כמשנה סדורה אחת . הפרקים בכרך זה: פרק א: הניקוד הארצישראלי טברני: מהותו וגלגוליו פרק ב: ניקוד ההגדה של פסח במחזור ויטרי פרק ג: טיבן של מסורות הקריאה העבריות בימי הביניים והמקורות למחקרן פרק ד: חקר מסורות הקריאה של העברית שבפי עדות ישראל פרק ה: ההגייה המסורתית של יהודי בגדאד פרק ו: כפלי גרסה במסורותיה הלשוניות של העברית פרק ז: מסורת הקריאה הקדם אשכנזית פרק ח: לשאלת מקורותיה של מסורת ההגייה האשכנזית פרק ט: מסורות ההגייה ושיטות הניקוד של העברית פרק י: תרומת שלמה מורג לחקר המורשה הלשונית של יהודי תימן פרק יא: חידושי לשון בפיוטי מחזורי אשכנז פרק יב: צורות לשון חכמים במסורת הקריאה האשכנזית הקדומה כהשתקפותה בניקודו של מחזור וורמייזא

The eighteen studies presented here originated in a symposium held at Yale in 2014, attended by scholars from Europe, Israel, and North America. The papers approach the subject of Mishnaic Hebrew from many different angles and directions, including grammar, from morphology to syntax to pragmatics; the relationship between the literary dialect and epigraphic evidence; manuscripts; questions of language contact, lexicography, social history, and medieval traditions; and the problem of translating Mishnaic Hebrew into modern languages. The contributors to this volume are among the leading scholars in the field and the collection represents both the current state of research and the cutting edge of future work. This volume includes the following essays: Chanan Ariel | Deviations from Mishnaic Hebrew Moshe Bar-Asher | Problems in the Description of the Morphology of Mishnaic Hebrew Elitzur A. Bar-Asher Siegal | Towards a Reconsideration of the Tense-Aspect-Mood System of Tannaitic Hebrew Gabriel Birnbaum | Phonological and Morphological Studies in MS Antonin 262 (Mishnah Seder Teharoth) Steven E. Fassberg | The Language of the Bet Amar Papyrus in Light of Other Judean Desert Documents Steven D. Fraade | The Innovation of Nominalized Verbs in Mishnaic Hebrew as Marking an Innovation of Concept Aaron Koller | The Social and Geographic Origins of Mishnaic Hebrew Aharon Maman | Rabbinic Hebrew in the Eyes of Medieval Hebrew Philologists Emmanuel Mastey | Cases of Semantic Variation in Mishnaic Hebrew: The Verbs hillek and qaras Michael Ryzhik | The Language of the Mishnah from the Late Manuscripts to the Printed Editions Bernard Septimus | The Face of Shame: Between Palestinian Blushing and Babylonian Blanching Rivka Shemesh-Raiskin | Towards a Description of Halakhic Give-and-Take Conversations in the Mishnah Nurit ShovalDudai | Identical Lemmata of Greek and Latin Loanwords in the Historical Dictionary of the Hebrew Language: Classes and Criteria Ruth Stern | The Noun haluq and Its Variant Forms in Rabbinic Hebrew Daniel Stokl Ben Ezra | The Mishnah into French: Translation Issues Ofra Tirosh-Becker | The Relative Pronoun Se- Rabbinic Hebrew as Reflected in Karaite Sources Doron Ya'akov | The Relation between Maimonides and the Yemenite Tradition in Mishnaic Hebrew Alexey (Eliyahu) Yuditsky | qosin and qorpayot לעיון בשאר הכרכים נא לחץ כאן

An emphasis on education has long been a salient feature of the Jewish experience. The pervasive presence of schools and teachers, books and libraries, and youth movements, even in an environment as tumultuous as that of nineteenth- and twentieth-century eastern Europe, is clear from the historical records. Historians of the early modern and modern era frequently point to the centrality of educational institutions and pursuits within Jewish society, yet the vast majority treat them as merely a reflection of the surrounding culture. Only a small number note how schools and teachers could contribute in dynamic ways to the shaping of local communities and cultures. This volume addresses this gap in the portrayal of the Jewish past by presenting education as an active and potent force for change. It moves beyond a narrow definition of Jewish education by treating formal and informal training in academic or practical subjects with equal attention. In so doing, it sheds light not only on schools and students, but also on informal educators, youth groups, textbooks, and numerous other devices through which the mutual relationship between education and Jewish society is played out. It also places male and female education on a par with each other, and considers with equal attention students of all ages, religious backgrounds, and social classes. The essays in this volume span two centuries of Jewish history, from the Austrian and Russian empires to the Second Republic of Poland and the Polish People’s Republic. The approach is interdisciplinary, with contributors treating their subject from fields as varied as east European cultural history, gender studies, and language politics. Collectively, they highlight the centrality of education in the vision of numerous Jewish individuals, groups, and institutions across eastern Europe, and the degree to which this vision interacted with forces within and external to Jewish society. In this way they highlight the interrelationship between Jewish educational endeavours , the Jewish community, and external economic, political, and social forces.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

המאמרים בכרך זה: יצחק אבישור | פורים והושענה רבא - שמותיהם, כינוייהם וגלגוליהם בעברית, בארמית ובערבית אילן אלדר | העשייה הלשונית בעברית בקהילה הספרדית־פורטו גזית באמסטרדם דוד בוניס | השורשים הערביים־יהודיים למסורת תרגום המקרא בלאדינו יהושע בלאו | עיונים במילונו המקראי של אלפאסי יהושע בלאו ויוסף יהלום | טיפולוגיה של כתבי יד בניקוד ארץ־ישראלי דרור בן אריה | "מקנה אברם" לאברהם דבלמש: קריאה מחודשת בדקדוק עברי מהמאה הט"ז לאור חיבורים עבריים ולטיניים נאסר בסל | על השוואת הלשונות ב"תפסיר אלאלפאט" לאבו אלפרג' | הארון: ההשוואות ללשון חכמים ולארמית משה בר־אשר | מגבלות הכתיב והכתב ותורת הצורות: סוגיה בדקדוק לשון חכמים אליצור בר־אשר סיגל | עיון בשאלות רטוריות בארמית הבבלית יוחנן ברויאר | רבה ורבא, אבה ואבא — כתיב, הגייה והוראה חנוך גמליאל | לדרך ההגדרה המילונית בימי הביניים - מנחם בן סרוק ורש"י סנטיאגו גרסיה־חלון | כתבי יד שקדמו ל - Introductiones לאלפונסו דה סמורה ( (Alfonso de Zamora אהרן דותן | ההגייה הכפולה של רי"ש יונתן האורד | לשון קודש, לשון כשדים, לשון יוונים : רשימת הלשונות ב"מאור עין" ומסירתו של " דקדוקי המקרא " יהודית הנשקה | הערבית של יהודי פקיעין: בין ערבית יהודית לערבית מקומית דורון יעקב | מסורת תימן בקריאת המשנה - סוגיה אחת במערכת הפועל ג'פרי כאן | מבטא הדגש במסורת הקריאה הטברנית של המקרא אשר לאופר | מימושי קמץ בימינו (כיצד יש לבטא מילים כמו נעָמֳִי או תעָֽבָ דְֵם? ( חוזה מרטינז דלגאדו | טיבן של רשימות מילים מקובצות במחברת מנחם בן סרוק חננאל מירסקי | נוסח מחברת מנחם על פי מהדורת א' סאנץ־בדייוס יוסף עופר | 'בָּרוֹי דיוסף' - שתי הערות מסורה על מילים קמוצות וגלגוליהן שמואל פסברג | נסתר עבר בפועלי ל"י הנחתם ב- u בארמית השומרונית יונה צבר | עברית בצלה של ארמית חדשה: עברית "מזרחית " כפי שמשתקפת בטקסט עברי, מספר עיירות הכורדים , של חכם יהודי מכורדיסטן משנת תרצ"ב ) 1932 ( משה קהן | מקרא קצר - הפיכתו של כלל פרשני לכלל לוגי בכתביו של כספי מיכאל ריז'יק | הבדלי הרגלי הכתיב בין חלקים שונים של כתב־יד קאופמן של המשנה יעל רשף | קווי ייחוד לקסיקליים בעברית הכתובה של תקופת התחייה אורה ) רודריג ( שורצולד | עקרון המכנה המשותף בהתגבשות העברית ובהתפתחותה יוסף שיטרית | היצגי הקהילה היהודית ואתוס קהילתי - עיון סוציו־פרגמטי־לשוני בקינה של ר' שלמה חלואה ) מכּנאס, 1790 ( יוסף תדגי | חידושי לשון וצורות נדירות ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו עפרה תירוש־בקר | עברית וערבית בדרושים לבר מצווה מגרדאיה ) אלג'יריה ( תקצירים באנגלית

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

"איני חכם ואיני אמן. לא עשיתי לי שֵם גדול בסביבתי או במקצועי. אני רק יהודי פשוט שבא לכתוב על חייו הן מאחר שבני ביקשו זאת ממני והן מפני שאני שייך לתקופה ולדור שהתאפיינו במאורעות גדולים ואכזריים, שלא היו מנת חלקו של שום דור לפניו." (ולטר וולף) חיים בשני קולות הוא סיפור חייהם הלא שגרתי של אב ובנו: ולטר (1887--1966) ומשה (1922--2017) וולף, שניהם בני המבורג. האוטוביוגרפיה שלהם מופיעה כאן זו לצד זו בקולות משתרגים: האב מספר על ילדות יהודית-בורגנית בגרמניה, על שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, על היותו לבנקאי והקמת משפחתו, על יציאתו מגרמניה הנאצית ועל החיים החדשים בארצות הברית; הבן מוסיף את נקודת מבטו וממשיך את הסיפור עם עלייתו לארץ ישראל, בחירתו לעבוד בה את האדמה ולהתגייס לצבא הבריטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הסיפור הזה אינו שגרתי גם מפני שהוא מתאר מציאות שונה לחלוטין מן הדימוי ה"מתבולל" של יהדות גרמניה: משפחת וולף ייצגה את האורתודוקסיה היהודית-הגרמנית, שהפליאה לשלב ערכים יהודיים ואוניברסליים. הספר מעשיר אפוא את דמותה המרתקת ורבת הפנים של יהדות גרמניה ומציע דרך רלוונטית מאין כמותה לחברה הישראלית של ימינו. "חיים בשני קולות" מלווה בעשרות צילומים, שתחילתם במאה התשע-עשרה ואחריתם במאה ה-21.

הספר עוסק בארונות הקודש עשויים מעץ שגולפו במזרח אירופה מן המאה השבע-עשרה ועד המאה התשע-עשרה. הם היו מבנים מרשימים שלא היה להם אח ורע ביופיים ובעושרם האיקונוגרפי. ארונות אלו גולפו בידי אומנים יהודיים והם היוו מוקד לתפילתם של בני הקהילה הן בבתי הכנסת הגדולים בנויי אבן ולבנים בערים והן בבתי כנסת מעץ בעיירות קטנות ברחבי ממלכת פולין-ליטא, כלומר בשטחי פולין, אוקראינה, ליטא, לטביה ובלרוס היום. ארונות קודש אלו נהרסו במהלך שתי מלחמות העולם והמחקר מבוסס על צילומי שחור/לבן מבראשית המאה העשרים שנשמרו בארכיונים מקומיים. עבודתה החלוצית של פרופ' יניב מפיחה רוח חיים בביטוי אמנותי שנכחד לעד .ומגישה אותו לחוקרים, לסטודנטים ולאוהבי אמנות ומורשת יהודית הניתוח האמנותי של פרופ' יניב מציג את הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות סביב בנייתם של ארונות קודש אלו ודיונה מתמקד במשמעות המוטיבים המגולפים על הארונות, ובהם מלכות ה', המקדש וכליו וביטויי הצפייה לימות משיח. לאחר הדיון האיקונוגרפי מובאים בספר נספחים המהווים תשתית למחקר נוסף: תיעוד מלא של ארבעה עשר ארונות קודש, רשימות של אומנים, טקסטים המופיעים על הארונות ורשימה מוערת של מאה ועשרים ארונות הקודש שעליהם מתבסס מחקרה