בספר שלפנינו מוצעים שנים עשר פרקי מחקר ועיון מאת פרופ' אילן אלדר, העוסקים בשיטות ניקוד קדמוניות של העברית ובמסורות הקריאה (הגייה ותצורה) של היהודים הנוהגות בתפוצות ישראל, בייחוד במנהג אשכנז הקדמון. פרקים אלו התפרסמו לאורך השנים כמאמרים נפרדים וכאן הם מאוגדים כמשנה סדורה אחת . הפרקים בכרך זה: פרק א: הניקוד הארצישראלי טברני: מהותו וגלגוליו פרק ב: ניקוד ההגדה של פסח במחזור ויטרי פרק ג: טיבן של מסורות הקריאה העבריות בימי הביניים והמקורות למחקרן פרק ד: חקר מסורות הקריאה של העברית שבפי עדות ישראל פרק ה: ההגייה המסורתית של יהודי בגדאד פרק ו: כפלי גרסה במסורותיה הלשוניות של העברית פרק ז: מסורת הקריאה הקדם אשכנזית פרק ח: לשאלת מקורותיה של מסורת ההגייה האשכנזית פרק ט: מסורות ההגייה ושיטות הניקוד של העברית פרק י: תרומת שלמה מורג לחקר המורשה הלשונית של יהודי תימן פרק יא: חידושי לשון בפיוטי מחזורי אשכנז פרק יב: צורות לשון חכמים במסורת הקריאה האשכנזית הקדומה כהשתקפותה בניקודו של מחזור וורמייזא

מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, שטח בארבעת החיבורים המובאים כאן את עיקרי תורתו התאולוגית והפוליטית. בחיבור הראשון מ-1517, שנודע כ תשעים וחמש התזות , תקף את המנהג הקתולי למכור שטרי מחילה, אך כבר בטקסט זה הוא מביע ביקורת מרומזת על היומרה של הכנסייה והאפיפיור לתווך בין המאמין הנוצרי לאלוהים. בשלוש המסות שכתב ב-1520 מקעקע לותר את כל היסודות של הנצרות הקתולית כפי שהתפתחה בימי הביניים. לתפיסות אלה היו השלכות מרחיקות לכת בכל המדינות שאימצו את הנצרות הפרוטסטנטית, אשר התפצלה עם הזמן לכנסיות ולכיתות שונות: שינוי מעמד הכנסייה ואנשיה מול השלטון האזרחי, ביטול המנזרים, ביטול פולחן הקדושים, החלפת הלטינית שבכתבי הקודש ובתפילות בשפות המדוברות, דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית ועוד. הכנסייה הרומית‏־הקתולית, שהתמודדה עם התאולוגיה החדשה ועם אובדן קהילות גדולות של מאמינים, ערכה אף היא בדק בית ותיקונים משלה, והם שינו במידה רבה את אופיה. כך נוצרו שתי תרבויות שונות, הן במערב אירופה ובמרכזה והן ביבשות אמריקה. היכרות עם תפיסותיו של מרטין לותר היא תנאי חשוב להבנת העולם המודרני. לחיבוריו של לותר נוספו כאן הקדמה מאת פרופ' מירי אליאב־פלדון ואחרית דבר מאת פרופ' דוד כ"ץ, המבהירות את מניעיהם של הרפורמטורים, את התנאים שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה ואת ההתפתחויות שחלו בנצרות הפרוטסטנטית מאז ועד ימינו.

Ada Rapoport-Albert has been a key player in the profound transformation of the history of hasidism that has taken shape since the 1970s. She has never lacked the courage to question conventional wisdom, but neither has she overturned it lightly. The essays in this volume show the erudition and creativity of her contribution to rewriting the master-narrative of hasidic history. Thanks to her we now know that eighteenth-century hasidism evolved in a context of intense spirituality rather than political, social, economic, or religious crisis. It did not represent the movement’s ‘classic period’ and was not a project of democratization, ameliorating the hierarchical structuring of religion and spirituality. Eighteenth-century hasidism is more accurately described as the formative and creative prelude to the mature movement of the nineteenth century: initially neither institutionalized nor centralized, it developed through a process of differentiation from traditional ascetic-mystical hasidism. Its elite leaders only became conscious of a distinctive group identity after the Ba’al Shem Tov’s death, and they subsequently spent the period from the late eighteenth to the early nineteenth century experimenting with various forms of doctrine, literature, organization, leadership, and transfer of authority. Somewhat surprisingly there was no attempt to introduce any revision of women’s status and role; in the examination of this area of hasidism Rapoport-Albert’s contribution has been singularly revealing. Her work has emphasized that, contrary to hasidism’s thrust towards spiritualization of the physical, the movement persisted in identifying women with an irredeemable materiality: women could never escape their inherent sexuality and attain the spiritual heights. Gender hierarchy therefore persisted and, formally speaking, for the first 150 years or so of hasidism’s existence women were not counted as members of the group. Twentieth-century Habad hasidim responded to modernist feminism by re-evaluating the role of women, but just as Habad appropriated modern rhetorical strategies to defend tradition, so it adopted certain feminist postulates in order to create a counter-feminism that would empower women without destabilizing traditional gender roles. The essays in this volume are a fitting statement of Professor Rapoport-Albert’s importance to the study of hasidism, to Jewish studies as a whole, and to the academic scrutiny of religion. Written over a period of forty years, they have been updated for this volume with regard to significant detail and to take account of important works of scholarship written after they were originally published.

An emphasis on education has long been a salient feature of the Jewish experience. The pervasive presence of schools and teachers, books and libraries, and youth movements, even in an environment as tumultuous as that of nineteenth- and twentieth-century eastern Europe, is clear from the historical records. Historians of the early modern and modern era frequently point to the centrality of educational institutions and pursuits within Jewish society, yet the vast majority treat them as merely a reflection of the surrounding culture. Only a small number note how schools and teachers could contribute in dynamic ways to the shaping of local communities and cultures. This volume addresses this gap in the portrayal of the Jewish past by presenting education as an active and potent force for change. It moves beyond a narrow definition of Jewish education by treating formal and informal training in academic or practical subjects with equal attention. In so doing, it sheds light not only on schools and students, but also on informal educators, youth groups, textbooks, and numerous other devices through which the mutual relationship between education and Jewish society is played out. It also places male and female education on a par with each other, and considers with equal attention students of all ages, religious backgrounds, and social classes. The essays in this volume span two centuries of Jewish history, from the Austrian and Russian empires to the Second Republic of Poland and the Polish People’s Republic. The approach is interdisciplinary, with contributors treating their subject from fields as varied as east European cultural history, gender studies, and language politics. Collectively, they highlight the centrality of education in the vision of numerous Jewish individuals, groups, and institutions across eastern Europe, and the degree to which this vision interacted with forces within and external to Jewish society. In this way they highlight the interrelationship between Jewish educational endeavours , the Jewish community, and external economic, political, and social forces.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

משל שלוש הטבעות מספר על אב המבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני העתקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא יכול היה להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות למשל משווה את הטבעות לדתות המונותאיסטיות – היהדות הנצרות והאסלאם – כל דת טובה ואמיתית בדרכה. בכל מופעיו, בין שיש בהם טבעות או אבנים יקרות ובין שמספרן שלוש, שתיים או אחת – נסוב המשל על שלוש הדתות והוא מופיע בשלוש התרבויות האלה בניסוחים ובמסרים שונים. ספר זה עוסק בגלגולי המשל מן המאה השמינית עד לעת החדשה המוקדמת. ניסוחיו הידועים ביותר הם זה של ג'ובני בוקאצ'ו ב דקאמרון וזה של גוטהולד אפרים לסינג ב נתן החכם . הרעיון שביסוד המשל נקלט בתרבות המערבית ממקורות מזרחיים, והוא נפוץ במיוחד באזורי מפגש בין - דתי. במרוצת הדורות שימש המשל מצע לספקנות – אך גם להיפוכה – כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. הופעותיו במגוון הקשרים משקפות התבוננות ביחס בין הדתות האברהמיות ובחינתו, תוך הכרה במקורן המשותף – האב, האל האחד.

"איני חכם ואיני אמן. לא עשיתי לי שֵם גדול בסביבתי או במקצועי. אני רק יהודי פשוט שבא לכתוב על חייו הן מאחר שבני ביקשו זאת ממני והן מפני שאני שייך לתקופה ולדור שהתאפיינו במאורעות גדולים ואכזריים, שלא היו מנת חלקו של שום דור לפניו." (ולטר וולף) חיים בשני קולות הוא סיפור חייהם הלא שגרתי של אב ובנו: ולטר (1887--1966) ומשה (1922--2017) וולף, שניהם בני המבורג. האוטוביוגרפיה שלהם מופיעה כאן זו לצד זו בקולות משתרגים: האב מספר על ילדות יהודית-בורגנית בגרמניה, על שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, על היותו לבנקאי והקמת משפחתו, על יציאתו מגרמניה הנאצית ועל החיים החדשים בארצות הברית; הבן מוסיף את נקודת מבטו וממשיך את הסיפור עם עלייתו לארץ ישראל, בחירתו לעבוד בה את האדמה ולהתגייס לצבא הבריטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הסיפור הזה אינו שגרתי גם מפני שהוא מתאר מציאות שונה לחלוטין מן הדימוי ה"מתבולל" של יהדות גרמניה: משפחת וולף ייצגה את האורתודוקסיה היהודית-הגרמנית, שהפליאה לשלב ערכים יהודיים ואוניברסליים. הספר מעשיר אפוא את דמותה המרתקת ורבת הפנים של יהדות גרמניה ומציע דרך רלוונטית מאין כמותה לחברה הישראלית של ימינו. "חיים בשני קולות" מלווה בעשרות צילומים, שתחילתם במאה התשע-עשרה ואחריתם במאה ה-21.