בין המאמרים בכרך זה: מוטי בנמלך | מן הסמבטיון לטבריה: נוסח לא ידוע של 'מעשה אקדמות' רלה קושלבסקי | אורליות ואוריינות בסיפורים עממיים מימי הביניים במערב אירופה: זיקות גומלין ב'מעשה בעשיר שהיה יושב תמיד אצל עניים' כמקרה בוחן דוד מנריקה | י וחנן בן זכאי פוגש באספסיאנוס: עיון במדרש הסיפור ב'מעם לועז' לארגואיטי זאב קיציס | שכנו של הבעל שם טוב בגן עדן: סיפור מ'איש חסיד היה' בסבך הזהות החסידית־הישראלית

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

Changes in childhood and children's roles in society, and in how children participate in determining their own lives, have long been of interest to historians. Recent years have seen the emergence of new perspectives on the study of childhood, both in historical scholarship and in literary and cultural studies. Children's experiences are now scrutinized not only as a means of examining the lives and self-representation of young individuals and their families, but also to investigate how the early experiences of individuals can shed light on larger historical questions. This volume applies both approaches in the context of Jewish eastern Europe. Historian Gershon Hundert has argued that studying the experience of children and attitudes towards coming of age offers an important corrective to the way we think of the Jewish past. This volume proves the potential of this approach in exploring many areas of historical interest. Among the topics investigated here are changes in perceptions of childhood and family, progress in the medical treatment of children, and developments in education. The work of charitable institutions is also considered, along with studies of emotion, gender history, and Polish-Jewish relations. From the First World War until after the Holocaust and the Second World War, countless children experienced traumatizing events. A special section is dedicated to their fate.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.