נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

מראליזם למשיחיות דן בתמורה הדרמטית שעברה הציונות הדתית בעקבות המלחמה. טענת הספר היא, כי המלחמה הביאה לידי הבשלה וגימור מגמה שסתרה את האתוסים והמיתוסים הבסיסיים של הציונות הדתית הקלאסית. מלחמת ששת הימים "חילצה" את הציונות הדתית מהסקטוריאליות ומהדימוי הירוד שאפיין אותה בעבר. המפגש רב העוצמה בין היסוד המשיחי לבין מנגנון הפיצוי על התדמית הירודה של הציוני הדתי התרחש במלחמת ששת הימים, והפך אותה לאירוע מכונן של התנועה הציונית הדתית. המלחמה שינתה את התודעה הדתית והפוליטית של הציונות הדתית, ותפיסת ההיסטוריה הראלית, שניווטה את דרכה של התנועה מראשיתה, קרסה, ואת מקומה תפסה "היסטוריה קדושה"; התפיסה החדשה של ההיסטוריה הפכה להיות הפרוגרמה של הפעילות הפוליטית הממשית. התמורה הקרינה גם על תפיסת המרחב הגופני ושיח המיניות שהתפתחו בקרב התנועה. ספר זה מציע תובנה חדשה למכלול התנהלותה הפוליטית, החברתית והדתית של הציונות הדתית, שהשלכותיה ניכרות בחברה הישראלית של היום.

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

ספר זה מבוסס על פעילותו של המחבר להרחבת קשרי ישראל עם שלוש המדינות והעמקתם; על שיחותיו עם ראשי מדינות אלה ושיחותיהם של ראשי מדינת ישראל עמם; סיקור מדיניות הפנים והחוץ שלהן; תיאור הקהילות היהודיות המקומיות והפעילות למען טיפוח הקשרים עמן וחיזוק מעמדן הלאומי-ציוני. הרישומים נושאים אופי תיעודי והם מקור ייחודי וחשוב בחקר תולדות יחסי ישראל עם אוסטריה, סלובניה וסלובקיה מראשית שנות התשעים במאה הקודמת, עם סיום "המלחמה הקרה" בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, קריסתם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, סיום כהונתו של קורט ולדהיים כנשיא אוסטריה שהוכר בעולם ובישראל כ"אישיות בלתי רצויה" וכן החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף.

הספר עוסק במערכת היחסים המורכבת בין יהודים וערבים בערים מעורבות בישראל. חלק ניכר מהספרות הרבה שנכתבה בנושא זה, מבליט פערים חברתיים ומתחים על רקע לאומי ודתי בין יהודים וערבים, וכן מצוקות בשכונות הערביות. ממחקרים אלה, עולה לרוב נימה שלילית לגבי יחסי הגומלין בין יהודים וערבים. ברם, זוהי תמונה חלקית, שכן בצד המתחים והמצוקות, שוררת מציאות של דו-קיום ושיתופי פעולה בין הקבוצות במגוון תחומים. המחקר בספר זה הוכן במסגרת פרויקט "בניית שלום מלמטה", שמקדם מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות. הפרויקט נועד להרחיב את שדה חקר הסכסוכים והשלום, אשר מתרכז לרוב במרכיביו 'האנכיים' של סכסוך מתמשך, שעניינם המאבק האידאולוגי והמדיני, המלווה לעתים בעימות אלים, שמשקפים גם את עומקו. בצד מרכיבים אלה, קיימים גם מרכיבים 'אופקיים' המתבטאים בקשרים בין החברות הנתונות בסכסוך בתחומי חיים שונים. קשרים אלה מתנהלים תוך כדי הניסיונות להביא לפתרון הסכסוך ויש להם חשיבות ומשמעות בשמירה על יציבות הסכסוך ואי-התדרדרותו לעימות אלים, וכן בהשפעה על תודעתן של החברות באשר להכרות עם הצד השני והסיכוי לדו-קיום ולשלום עימו.

בינואר 1950, ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון והשביעית בעולם הלא-קומוניסטי, שהכירה ברפובליקה העממית של סין. ישראל לא קידמה הקמת יחסים דיפלומטיים בעיקר בגלל לחץ אמריקני וחששות מהקומוניזם הסיני, ואילו סין נמנעה מקידומם כי העדיפה קשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. רק אחרי 42 שנה, בינואר 1992, כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. חרף הריחוק הגאוגרפי, התרבותי והפוליטי בין ישראל וסין, כיום הקשרים בין השתיים פורחים בעיקר בתחום הכלכלי, אך לא רק בו. הקובץ סין וישראל מאיבה לקִִִרבה כולל מאמרים שעוסקים בזיקה בין שתי המדינות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים ואחריהם. בין השאר נדונים בהם הרקע ההיסטורי והיהודי, ההיבטים הדיפלומטיים, האסייניים והמזרח תיכוניים, תפקיד המפלגה הקומוניסטית, תהליך הקמת היחסים, הממדים הבינלאומיים, הצבאיים והכלכליים של היחסים, וכן התפתחות הקשרים בין ישראל, הונג קונג וטייוואן. המחברים משקפים שילוב של העולם המחקרי-אקדמי ושל העולם המעשי-דיפלומטי. הספר עוסק ביחסי ישראל-סין ובמהפך שחל בהם מניתוק ואיבה לידידות וקִרבה . המאמרים מבוססים על מסמכים ומקורות ראשוניים ועל ניסיון אישי. נוסף למראי המקומות בכל מאמר, נכללת בספר רשימת קריאה ובה פרסומים שאינם מופיעים בו. הספר, שגרסה קודמת שלו פורסמה באנגלית בסוף שנות התשעים, כולל מקורות ומאמרים נוספים ומעודכנים המתייחסים ליחסים בין שתי המדינות עד היום. הוא מיועד לסטודנטים ולקהל קוראים רחב, מקצועי ולא מקצועי כאחד. את המהדורה הראשונה באנגלית ערך פרופ' יונתן גולדשטיין מאוניברסיטת ג'ורגיה המערבית בארצות הברית.

כלכלת העולם הקדום שלפני תקופת יוון ורומא כמעט ולא נחקרה בצורה שיטתית ומקיפה על ידי חוקרים מתחום הכלכלה. יתרה מכך, חוקרים רבים היו בדעה שעולמם של תושבי מסופוטמיה ומצרים הקדומה היה פרימיטיבי ומבוסס על ייצור לקיום בלבד, הכלכלה הייתה מבוססת על יחסים חברתיים של הדדיות, ייצור משותף וחלוקה של מוצרים על ידי השליטים, ולא ניתן היה להבחין במוסדות כלכליים כמו זכויות קניין, שוק, כסף, אשראי ומסחר למטרות רווח. הספר הכלכלה בשחר ההיסטוריה מוכיח שמוסדות כלכליים אלו מילאו תפקיד מרכזי בחיי החברה של מסופוטמיה ומצרים, ומתעכב במיוחד על מסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ. עשרות אלפי מסמכים של סוחרים אשורים קדומים הכוללים מכתבים, חוזים, הסכמים עם שליטים ותעודות על דיונים בבתי דין של הסוחרים – מאפשרים להוכיח את קיום המוסדות ולפתוח צוהר להבנת חיי הסוחרים והתנהלותם הכלכלית. הספר גם מתאר בקצרה את החיים הכלכליים במצרים הקדומה על מרכזיותם של המוסדות הכלכליים של השוק, המחירים והכסף בה.

א חד מכינויי החיבה של ארץ ישראל הוא "ארץ הצבי" ולא בכדי. הצבי מפאר את מישורי הארץ וגבעותיה ונזכר פעמים רבות בתנ"ך כסמל למהירות ומשל ליופי. גם כיום הצבי מזדמן לעיני המטייל ברחבי הארץ, ממרומי הגולן ומורדות הרי נפתלי ועד לרחבי הנגב ולדרום הערבה. הצבי הוא חיית בר מוגנת בארץ אולם ציידים פורעי חוק מנסים, ולעיתים גם מצליחים, לצודו. ההגנה על הצבי היא אחד מהנושאים המרכזיים בשמירת הטבע בישראל ומהווה סמל להצלחתה. רק הודות למאבק מתמיד להקמת שמורות טבע ובציד הבלתי חוקי אוכלוסיות הצבאים בארץ התאוששו וגדלו בהרבה משהיו ערב הקמת המדינה. אולם אוכלוסיותיהם נתונות עדיין לאיומים רבים ויש להשקיע מאמצים רבים להגנתן ולטיפוחן. מטרת הספר היא להביא לשוחרי הטבע ולמטיילים ברחבי הארץ מידע מפורט ונגיש על הצבאים בישראל. חוקרים רבים, ישראליים וזרים חקרו את מיני הצבאים בארץ, והספר מסכם את המידע הרב שנצבר במחקריהם. בפרקיו הראשונים מובא מידע כללי לגבי הצבאים, מקומם ומעמדם בעולם החי. בהמשכו יש תיאור מפורט של הפיזיולוגיה, הביולוגיה, התפוצה, הרגלי חייהם והאתגרים עימם עליהם להתמודד. לסיום, ההיסטוריה של הצבאים בארץ והיחסים המורכבים בין הצבאים לאדם.

מדוע נטמן בנימין זאב הרצל בפסגת הר שמם במערב ירושלים ומדוע נותר מקום קברו שנים רבות ללא מצבה? מה הסיבה לכך שיהודה ליב פינסקר נקבר במערת קבורה קדומה מימי הבית השני? כיצד עוצבה רמת הנדיב כאחוזת קבר לבנימין אדמונד רוטשילד? מדוע נקבר אוטו ורבורג בדגניה? הספר אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904–1967 בוחן את הסוגיות הללו. מתבררים בו, באמצעות תיעוד מפורט ובלוויית תצלומים, מסעותיהם של אישים אלה ושל אישים נוספים – חוזי הרעיון הציוני, מנהיגים פוליטיים, גיבורים ואנשי רוח ומעש – מן הניכר לקבורה בשנית באדמת ישראל. נבחנת השאלה מדוע נעשה מאמץ כה רב להעלות את שרידיהם לקבורה בישראל וכיצד התנהלו המהלכים בארץ ומחוצה לה. מה הפך את הקברים של הנודעים שבהם – בירושלים, תל אביב, זיכרון יעקב, דגניה וכנרת – לאתרי ביקורים ועלייה לרגל, שתרמו לעיצוב הנוף הסמלי האזרחי של מדינת ישראל.