הספר פנקסי קהילות אשכנזיות באיטליה מן המאה הי"ח מציג מהדורה מדעית של שלושה קבצים המתעדים מנהגים בקהילות אשכנזיות בצפונה של איטליה במאה הי"ח, מטרייסט, ממנטובה ומפאדובה, בצירוף מבוא ומפתחות. עולם ההלכה באיטליה, החל מראשית תקופת הראשונים, הושפע ממרכזים שונים, ולא היה מרכז עצמאי. השפעה מכרעת הייתה ליהדות אשכנז על איטליה החל מן המאה הי"ג. קבצים המתעדים מנהגים של קהילות אשכנזיות היו כבר במאה הי"א, והמשיכו להיכתב במהלך כל הדורות בקהילות אשכנז לתפוצותיהן. עם זאת, קבצים המתעדים את מנהגיהן של קהילות אשכנזיות על אדמת איטליה היו מועטים באופן יחסי. הספר שלפנינו משלים אפוא מעט מחוסר זה. אמנם, כתיבת קבצים המתעדים מנהגים היא תופעה אשכנזית, מצאנוה אצל בני אשכנז בכל הדורות, אך במאות הי"ז-הי"ח, שאותן מתעדים הקבצים שלפנינו, קהילות היהודים באשכנז ובאיטליה היו נתונות להשפעתם של תהליכים היסטוריים רבי חשיבות, כגון פולמוסים רבניים חריפים, תחילת תקופת ההשכלה, המהפכה הצרפתית והשפעותיה התרבותיות והפוליטיות ותהליכי האמנציפציה. תהליכים אלו השפיעו עמוקות על העולם היהודי והדים להשפעה זו אנו מוצאים גם בקובצי המנהגים. התעודות המתפרסמות כאן נכתבו בצומת היסטורי, תרבותי ותורני ייחודי, ויש להן משמעות רבה בכל התחומים הללו. זאת ועוד, המנהג האשכנזי באיטליה לא היה מזוהה כענף מרכזי נפרד של מנהגים, בדומה למנהג ריינוס או מנהג אוסטרייך, אולם באמצעות פרסומם של שלושת הקבצים שלפנינו ובאמצעות ניתוחם ובדיקת מאפייניהם נבקש לראות במנהג האשכנזי באיטליה כתת-מנהג ייחודי בעל מאפיינים עצמאיים.

קרובים נעשו רחוקים בוחן את ייצוגיה הספרותיים של הזיקנה בספרות חז"ל, ומתמקד בעיקר בפערים ובמתחים שבין דימויים אידיליים של זיקנה מחד גיסא לבין המציאויות המורכבות (הגופניות, הנפשיות והחברתיות) של הזיקנה מאידך גיסא. ביצירותיהם השונות של חז"ל ניתן אמנם למצוא אי-אלו קביעות נחרצות על תכונות האופי וסוגי העיסוקים והפעילויות המאפיינים זיקנה "טובה", על הכבוד והיראה שבהם יש לנהוג בזקנים ועל יחסים הרמוניים בין בני דורות שונים, אך בה בעת ספרות זו משופעת בסיפורים ובאנקדוטות המשרטטים את דיוקנה של הזיקנה באופן רגיש ודק אבחנה הרבה יותר. קריאה בסיפורים ובאנקדוטות אלו חושפת, לצד התקווה התמידית לזיקנה ברוכה ובלתי מורגשת, גם את שלל הפחדים והחרדות הכרוכים בתהליך ההזדקנות: מאובדן הכוח הפיזי והמיני ועד אובדן הזיכרון וחדות המחשבה, מדחיקה לשוליים בתוך קהילת לומדי התורה ועד ההפיכה לעול על בני משפחה צעירים יותר. הספר מבקש להראות כי ספרות חז"ל בכלל והתלמוד הבבלי בפרט מתמודדים עם חוויית הזיקנה באופן מורכב ונועז, וכי דיוניהם בנושא מהדהדים לא רק בתוך ההקשר הרחב יותר של ספרויות העולם העתיקות אלא גם עד ימינו.

יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, ש זכרון דברים ו סוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה. הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית.

המאמרים בכרך זה: חיים מיליקובסקי | גלגולי מסורות וגרסאות בוויקרא רבה כה, א–ב: לפני העריכה ולאחריה שולמית אליצור | 'וי תילדו שירים': לבטי לידת השיר וכיסופים לציון בפיוט בלתי ידוע של ר' יהודה הלוי יהודית וייס | 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: ראיות לאישוש קדמותו, מעמדו בקרב מקובלים במאה השלוש עשרה ומהימנות ייחוסו ליצחק סגי נהור בכתבי היד שמחה עמנואל | תשובות הרשב"א לחכמי צפון אפריקה ישראל אורי מייטליס | למקומה של הגות איזביצה־ראדזין בחיבורי התכלת של האדמו"ר מראדזין

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

ספרות של שבט או ספרות של עם? מאת חנן חֶבֶר דן בשאלת זהותה של הספרות העברית המודרנית. המבט הביקורתי והתאורטי המתוחכם שמפנה חֶבר אל הספרות העברית שנכתבה בתקופת היישוב מאתגר את היחסים שהתקיימו אז בין זהותה השבטית לבין זהותה הלאומית, וּמספר את תולדותיו המרתקות של הדיון הביקורתי הסוער שהתנהל סביבן בספרות הארצישראלית בת הזמן. הספר כולל דיונים פרשניים מעמיקים וּמפתיעים ב’נקמת האבות’, הנובלה שפרסם יצחק שמי, יליד חברון, ב־1927. באמצעות ניתוח נוקב של מנגנוני האלימות והנקמה של הנובלה של שמי חושף חנן חבר את מבני העומק התרבותיים והפוליטיים של תקופת היישוב. זהותו הערבית של המספר העברי של הנובלה מאפשרת לקרוא אותה בדרך דיאלקטית שמתחקה אחרי הטלטולים והתנודות של הקו המפריד בין הפלסטינים ליהודים ששרטטה הציונות. הספרות העברית נוכחת בספר כזירה של קונפליקטים לאומיים, שבטיים, אתניים ומגדריים – אבל הניתוח הפואטי המפורט של הנובלה מאפשר לשרטט באמצעותה אופק של תקווה לקיום המשותף של העמים השרויים במאבק דמים.

This is the ninth volume of the series Judaica Latinoamericana , edited by AMILAT – Israeli Association of Researchers of Latin American Jewry. It is based on studies presented at the Latin American Section of the Seventeenth World Congress of Jewish Studies (2017). Former volumes of the series may be accessed at http://amilat.online. The book is a multi-disciplinary collection of 23 articles – 19 in Spanish, two in Portuguese and two in English –in five thematic sections: Jewish communities – internal processes presents studies on identities, migrations and religion in Argentina and Mexico, as well as informal education and the history of a peripheral community in Chile. Migrations analyzes processes of migration, acculturation and integration in different periods in Argentina, Brazil, Cuba and Mexico. Antisemitism, Shoah, Memory deals with Peruvian attempts to rescue Jews, silence and memory of the Holocaust in Mexico and Uruguay, as well as visual components of racism and memory in Cuba and Argentina. Zionism and the State of Israel analyzes Socialist Zionism in Uruguay and recent Brazilian policy toward the Middle East conflict. Literature presents a variety of topics, such as history of migration and post-migration literature, Shoah and exile, and contemporary Jewish literature in Argentina, Brazil and the US.

המאמרים בכרך זה: חיים שפירא | בתי הדין במשנה: עיון מחודש במשנת סנהדרין פרק א אלישיב שרלו | מילתא בלא טעמא: פרק בתולדות הנוסח של התלמוד הירושלמי משה אידל | על 'ספר הזקן' והרקעים לכתיבתו

ההרפתקן סימפליציסימוס , המונומנט הספרותי הגדול למלחמת שלושים השנה (1618–1648), שיצא לאור כמעט "בזמן אמת", כעשרים שנה לאחר התרחשותה, משלב יחד רומן פיקרסקי, היסטורי, סאטירי, אוטוביוגרפי, פנטסטי וריאליסטי – ובכל הגדרה יש מידה של אמת. מלחמה זו, שזרעה חורבן נורא בכל אירופה, היתה הדגם הראשון בהיסטוריה למלחמה "כלל עולמית". המחבר, הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן (1622–1676), אמנם חווה אותה על בשרו ואף השתתף בה בצעירותו, אך כסופר נמנע מלהזדהות עם אחד המחנות, לצדד במי מהיריבים או לחגוג ניצחונות. הוא אף מצהיר במפורש: " למען הדורות הבאים אתאר אילו מעשי זוועה נעשו שוב ושוב במלחמתנו הגרמנית". קורותיו המוזרים של הגיבור מתוארים לעתים באכזריות, אך תמיד בהומור פרוע, ומראש שָׂמים לְאַל כל הערצת גיבורים או פולחן אישיות. בכך נעשה סימפליציסימוס לאחת היצירות האנטי-מלחמתיות החזקות שנכתבו אי-פעם ואחד מנכסי צאן ברזל המוקדמים של הספרות הגרמנית.

ספרה של הודא אבו-מוך דן ברומנים האופסימיסט , אח'טיה ו סראיא מאת הסופר אמיל חבּיבּי ובתרגומם לעברית בידי אנטון שמאס. תרגומים מהפכניים אלה ראו אור בין 1984 ל-1993, בתקופה ששינויים פוליטיים ותרבותיים שהתחוללו בחברה היהודית העידו על מגמת פתיחות ועל נכונות לקרוא בראשונה על הנכּבה, למשל. נסיבות אלה תרמו להיווצרות מפגש ייחודי וחד-פעמי בין אחד מגדולי הסופרים הפלסטינים לאחד מגדולי המתרגמים מערבית לעברית, מפגש אשר הניב שלושה רומנים המספרים לא רק את הנרטיב הפלסטיני, אלא טווים בתוכם את סיפורה של התרבות העברית של אמצע שנות השמונים ואת התמודדותה עם טקסט, סופר ומתרגם המחפשים בה מקום. הספר בוחן בתוך כך את יחסי הגומלין בין מקור לתרגום ובין מחבר למתרגם ואת האופן שבו כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של האחר ומשפיע עליו. הודא אבו-מוך מנסחת את אסטרטגיות התרגום של שמאס ובוחנת את השפעת עמדותיו הפוליטיות על בחירותיו כמתרגם. מהצד האחר היא שואלת אילו שינויים חלו ביצירתו של חביבי ובעמדותיו הפוליטיות כתוצאה מהתרגום והפרסום. הספר עומד על ההתפתחויות ההדדיות שחלו ביצירה ובתרגום תוך כדי תהליך ההתקבלות, כך שהטקסטים הללו התגלו כהיברידיים ומאפשרים נוכחות משותפת של שני ציבורי קוראים, הערבי והיהודי. המחברת עומדת על יחסי הכוח הא-סימטריים שביחסים בין העברית לערבית ובוחנת את האופן שבו הם מחלחלים הן אל מעשה הכתיבה במקור, הן אל מעשה התרגום.

תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.