כתב העת מוקדש למחקר המדעי של המקרא על כל היבטיו ולחקר המזרח הקדום, בתחומיו הרבים ובקשר שלו למקרא ולתולדות עם ישראל בעת העתיקה. המאמרים בשנתון דנים בטקסטים ובפרשנותם, בדרכי הספרות, האמנות והדעות, ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, הדת והפולחן, החברה והמדינה ועוד. בין המאמרים בכרך זה: חיים חיון | בין מקרא למדרש: סיפור אברם ושרי במצרים (בראשית יב 20-10) וסיפור הולדת משה (שמות ב 10-1) בניהו ברונר | על חרם אדם ומשמעותו: המקדש כמקום של חופש וצדק חגית שבתאי | תוכחת הנביא והחיבור הצפוני: שופטים ו 10-7 כמקרה מבחן להבנת תהליכי חיבור ועריכה בספר שופטים ובחיבור הדויטרומיניסטי נח חיות | גמול אישי וגמול ציבורי בספר מלכים

Samuel ben Hosha‘na was a prolific author of liturgical poetry and a member of the political and religious leadership of the Jewish community of the Land of Israel in the late tenth and early eleventh century CE, yet over the centuries his poetry and his very existence were forgotten by history. He was rediscovered by twentieth-century scholars from manuscripts in the Cairo Geniza. This volume presents all the information known about Samuel's life, and a selection of his poetry, as well as Megillath Miẓrayim, his prose account of a harrowing event that he experienced in Cairo in 1012. The texts are presented in Hebrew, with an English translation on facing pages, and English commentary explaining the poet's allusions.

Maimonides ends each book of his legal code the Mishneh torah with a moral or philosophical reflection, in which he lifts his eyes, as it were, from purely halakhic concerns and surveys broader horizons. Menachem Kellner and David Gillis analyse these concluding paragraphs, examining their verbal and thematic echoes, their adaptation of rabbinic sources, and the way in which they coordinate with the Mishneh torah ’s underlying structures, in order to understand how they might influence our interpretation of the code as a whole—and indeed our view of Maimonides himself and his philosophy. Taking this unusual cross-section of the work, Kellner and Gillis conclude that the Mishneh torah presents not only a system of law, but also a system of universal values. They show how Maimonides fashions Jewish law and ritual as a programme for attaining ethical and intellectual ends that are accessible to all human beings, who are created equally in the image of God. Many reject the presentation of Maimonides as a universalist. The Mishneh torah especially is widely seen as a particularist sanctuary. This study shows how profoundly that view must be revised.

Continuing his contribution to medieval Jewish intellectual history, Haym Soloveitchik focuses here on the radical pietist movement of Ḥ asidei Ashkenaz and its main literary work, Sefer Ḥ asidim , and on the writings and personality of the Provençal commentator Ravad of Posquières. In both areas Soloveitchik challenges mainstream views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. Some of the essays are revised and updated versions of work previously published and some are entirely new, but in all of them Soloveitchik challenges reigning views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. The section on Sefer Ḥasidim brings together over half a century of Soloveitchik’s writings on German Pietism, many of which originally appeared in obscure publications, and adds two new essays. The first of these is a methodological study of how to read this challenging work and an exposition of what constitutes a valid historical inference, while the second reviews the validity of the sociological and anthropological inferences presented in contemporary historiography. In discussing Ravad’s oeuvre, Soloveitchik questions the widespread notion that Ravad’s chief accomplishment was his commentary on Maimonides' Mishneh torah; his Talmud commentary, he claims, was of far greater importance and was his true masterpiece. He also adds a new study that focuses on the acrimony between Ravad, as the low-born genius of Posquières, and R. Zerahyah ha-Levi of Lunel, who belonged to the Jewish aristocracy of Languedoc, and considers the implications of that relationship.

Continuing his contribution to medieval Jewish intellectual history, Haym Soloveitchik focuses here on the radical pietist movement of Ḥasidei Ashkenaz and its main literary work, Sefer Ḥasidim , and on the writings and personality of the Provençal commentator Ravad of Posquières. In both areas Soloveitchik challenges mainstream views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. Some of the essays are revised and updated versions of work previously published and some are entirely new, but in all of them Soloveitchik challenges reigning views to provide a new understanding of medieval Jewish thought. The section on Sefer Ḥasidim brings together over half a century of Soloveitchik’s writings on German Pietism, many of which originally appeared in obscure publications, and adds two new essays. The first of these is a methodological study of how to read this challenging work and an exposition of what constitutes a valid historical inference, while the second reviews the validity of the sociological and anthropological inferences presented in contemporary historiography. In discussing Ravad’s oeuvre, Soloveitchik questions the widespread notion that Ravad’s chief accomplishment was his commentary on Maimonides’ Mishneh torah; his Talmud commentary, he claims, was of far greater importance and was his true masterpiece. He also adds a new study that focuses on the acrimony between Ravad, as the low-born genius of Posquières, and R. Zerahyah ha-Levi of Lunel, who belonged to the Jewish aristocracy of Languedoc, and considers the implications of that relationship.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

ספר תהלים מקבץ מכלול של מזמורים דתיים, שהגיעו לידינו בגרסאות שונות ובנתיבים היסטוריים מגוונים. בחיבורו, תוהה מיכאל חיוטין על מהלך ההתגבשות של ספר זה, דרך שחזור האסופות הקדומות שעומדות ביסודו ודיון בעקרונות עריכתן. מתוך כך ניתנות תשובות אפשריות לשאלות מרכזיות במחקר, למשל מתי צורפו האוספים השונים לקובץ קאנוני אחד? האם מדובר בתהליך מתמשך, או במעשה חד־פעמי מחושב ומכוון? מה היו שיקולי העורכים בפיזור המזמורים לקבוצות של חומשים, חלוקה המעידה על עניין בנומרולוגיה ובמיסטיקת המספרים? ובאיזו מידה ניתן למצוא בעריכת המזמורים עדויות למאבקים הרעיוניים אשר פילגו את יהדות בית שני?

מועדים למחשבה מניח לפני קוראיו פרקים שהתפרסמו ב"תרבות וספרות" בעיתון הארץ . המאמרים עוסקים בעיקר בצורות הבאתם של החומרים המקראיים הנוגעים לחגי ישראל. מהדברים עולה תמונה של רב־קוֹליוּת הנשמעת מתוך החומרים המקראיים עצמם, ובכך מאתגרת חשיבה על תפיסות מקראיות שונות הנוגעות לזיכרון התרבותי הקשור למועדי ישראל. התמונה העולה היא עשירה ושונה בעיקרה מזו העומדת במרכזן של תפיסות שגרתיות הקשורות בחגים.

עורי עורי חושף את קולן החתרני ופורץ הדרך של נשות המורשת הנשית שלנו – יעל ודבורה, חנה, רות, מרים, בת פרעה וציפורה, שרה וגיבורת שיר השירים – נשים ארציות ואלוהיות, בוראות, מיילדות, לוחמות, כוהנות ונביאות – נשים שקולן הושתק, עוות, טושטש וצונזר בסיפורים המסורתיים הקנוניים, ובאופן בו נלמדו ופורשו. הספר חושף רובד חבוי ומוצפן של סיפוריהן, בו נשמעים קולות נשיים חתרניים ובועטים ששרדו את מהלכי הטשטוש והמחיקה. הנכחתה של העמדה החתרנית בסיפורי אימהותינו הקדומות מעוררת זיכרון עמוק, עתיק וחיוני. פגישה עם הסיפורים בקריאה מתחדשת, מפגישה את הקורא עם עוצמות הזעם והמחאה של אימהותינו, כמו גם את התשוקה היוקדת והתעוזה בהן הן ניחנו, אנו מבינות עד כמה הן עשויות להוות עוגן של עוצמה עבורנו, גם בעידן זה. כשאנו מעזות להתעורר בעקבות הגילויים החדשים, ולקרוא תיגר ולערער על בלעדיות מורשת האבות, אנו מוצאות מחדש, ברחם מעמקיה, את מתנותיה ואוצרותיה של מורשת האימהות.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

פרופ’ אליעזר שביד הוא בכיר ההוגים היהודים בישראל, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך לרבים. היה לוחם פלמ”ח, מכונן חקר המחשבה היהודית המודרנית באוניברסיטה העברית, ממקימיו של “מכון כרם” לחינוך הומניסטי-יהודי ושל “מכון שכטר ללימודי היהדות” המסורתי. מחקריו שוזרים עיון פילולוגי וספרותי מעמיק ברובדי ספרות ותרבות עם אינטואיציה הגותית וחינוכית יוצרת. הגותו מניחה תשתית לקיום היהודי והכלל-אנושי בזמננו ולהתמודדות עם רבות מסכנות העידן הפוסט-מודרני. היא נשענת על חוכמת הדורות ובריתם עם אלוהיהם, ועל אחריות חברתית, לאומית ואוניברסלית. בכך הוא ממשיכם של ההוגים-ה”נביאים” בני המאה הקודמת, ובראשם חיים נחמן ביאליק, אהרן דוד גורדון והרמן כהן. עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד מעניק מבט כולל וביקורתי על יצירתו האינטלקטואלית של ענק רוח, פרי מחקרם והגותם של תלמידות ותלמידים, עמיתות ושותפים לדרך. הם שואלים עם שביד את שאלות הקיום, מבקשים לפלס עמו ובעקבותיו נתיבים בדרך הרוח ובדרך החיים.

המאמרים בכרך זה: נועם מזרחי | שיר עולת השבת האחת עשרה: צורה ספרותית ותוכן פרשני טניה ורטמן | 'וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק': דירוג רגשי האהבה אצל רמבם ומקורו אצל אלע'זאלי יהודית וייס | הקבלה בגרונה במאה השלוש עשרה: עזריאל ורמב"ן, הערכה מחודשת ציפי קויפמן | ר' ברוך ממז'יבוז' ושושלת מז'יבוז' תקצירים באנגלית