מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר והסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר ' הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1926—1931, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

המחזה מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם 'הנסיך'. אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה 'מנדרגולה' (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של 'מנדרגולה' ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב ו צוהר ללמידה נוספת .

מה הקשר בין אקלים אידיאולוגי ואמנות? כיצד משפיעים זרמי חשיבה ואמונה על תוכנה וצורתה של הדרמה? כיצד הפכו גיבורים דרמטיים לאנטי-גיבורים? הכמיהה למימוש עצמי: עיון מחודש בדרמה המודרנית בוחן את השלכות המודרניזם על נפש האדם ואת ביטוייהן התיאטרוניים בשנים 1950-1850 על רקע הגותם של זולא, דארווין, ניטשה, מרקס, סארטר ואחרים. הספר עוקב אחר התפתחות גיבורי המחזות, פרי עטם של הנריק איבסן, אנטון צ'כוב, גרסיה לורקה, ארתור מילר, ברטולט ברכט, סמואל בקט ואחרים, השרויים ברדיפה מתמדת וכמעט מייאשת אחר סיפוק, אושר והגשמה, שמסתיימת בדרך כלל בתבוסה מפוארת. ניתוח המחזות מתבסס על דיון בהקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים המאפיינים את התקופה ואשר הובילו את הגיבוריהם, לזנוח את הציפייה לגאולה שבחסות הדת ולכמוה לתיקון חברתי, לרציונאליות מפוכחת ולמימוש תקוות אישיות.

. אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

חנוך לוין הוא מחזאי, בימאי, סטיריקן, משורר וסופר, שרבים רואים בו את אחד היוצרים הישראלים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. הספר בין פז'וז'י ושצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו, המוקדש לזירה הגאוגרפית שמעצב לוין במחזותיו, הוא מסע עיוני ראשון מסוגו אל נופיה הפיזיים והמנטליים של הדרמה הלוינית. מחזותיו של חנוך לוין זכו לעיונים מעמיקים של חוקרים מתחום הספרות, התאטרון ואף מתחומים אחרים. אם עד כה נטה המחקר להציג את העולם הדרמטי שלוין מעצב במחזותיו כעולם מובהק ואחדותי, ספר זה הוא ניסיון ראשון ללכוד את המפריד, המפרק והמפורר שבעולם הלויני, ולתאר באורח שיטתי את שלל העיצובים שבהם הוא מתגלה. הספר בוחן את עולמו הדרמטי של לוין כגילום של מרחביוּת אלטרנטיבית פוסט-ציונית שממזגת את האישי עם הציבורי, את הפיזי עם המנטלי, את הגלובלי עם הלוקלי.

This volume of essays is the first collection of scholarly studies on the Yiddish theatre to appear in English. Drawing on a variety of academic disciplines, it considers the dramatic and musical repertoire of Yiddish theatre and their historical development, popular and critical reception of productions, and the practice and consequences of state censorship. The time-span covered is broad—from the Middle Ages to the twentieth century—as is the geographical range: Cracow, London, Moscow, New York, St Petersburg, Vienna, and Warsaw. The Yiddish Theatre not only presents a comprehensive study of the field but also helps illustrate the significance of the Yiddish theatre as a vital form of expression in the Jewish world. Yiddish drama and theatre has had an enormous capacity to entertain audiences on six continents, while at the same time highlighting social, political, religious, and economic concerns of vital interest to the Jewish people. The Yiddish Theatre is a valuable resource for scholars, university students, and general readers interested both in Yiddish theatre specifically and related fields such as Jewish literature and culture, east European history and culture, and European and American theatre. The book contains the most comprehensive bibliography to date of sources relating to the Yiddish theatre.

גיליון 4 של דווקא מוקדש לתיאטרון היידיש. הגיליון עוסק בנדודי התיאטרון היידי: מתחילת דרכו של אבי התיאטרון היהודי, אברהם גולדפאדן, ועד גלגולי התיאטרון בניו יורק, בבואנוס איירס, במוסקבה, בקהיר ובתל אביב. בגיליון רואים אור תרגומים ראשונים לעברית של קטעי מחזות מאת שמ"ר, הסופר היהודי "המושמץ ביותר" ושל מריה לרנר, האישה הראשונה שהדפיסה ביידיש; הרצאה לשחקנים צעירים שנשא שלמה מיכואלס; ביקורת נוקבת על התיאטרון העכשווי שכתב הסופר ישראל ראבון בפולין, 1938; ריאיון עצמי עם במאי "ילדי הצל" שמועלה בימים אלה על ידי תיאטרון היידישפיל ועוד. החוברת מלווה באיורי תיאטרון רבים של הצייר מאיר אקסלרוד

איכר זקן ואביון מוצא לפתע אוצר שנטמן ליד אח הבית על ידי סבו. העושר הבלתי צפוי אינו מיטיב עמו. הוא מלא דאגה בלתי פוסקת שמא יגנבו אותו, בודק וחוזר ובודק אם עדיין הוא טמון היכן שהיה טמון, חושד בכולם שמא גילו את מקומו וסילקוהו וירא להתרחק מן הבית ומן האוצר. הוא נרדף, אומלל שחייו אינם חיים, וכל עוד הזהב ברשותו אין לו מנוח. בסופו של דבר נגנב ממנו האוצר, ולאחר שדעתו כמעט נטרפת עליו הוא מוחזר לו על ידי בחור צעיר המבקש לשאת את בתו לאישה. עתה יש לאוצר תכלית –נדוניה לבת. אבן נגולה מלבו של אביה: 'יום ולילה לא ידעתי מנוח, עכשיו אישן'. האוצר הוא אחד המחזות האהובים והמשעשעים של פלאוטוס. מולייר, שהמחזה מצא חן בעיניו מאוד, עיבד אותו והתאימו לתקופתו במחזהו הקמצן, תוך שהוא קוטף מן האוצר ומתרגם את כל הצימוקים.

דמוס(העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.