מותו של אוריפידס הותיר את אתונה בלי מחזאים הראויים לשמם. האל דיוניסוס, פטרון הצגות התאטרון, מחליט לצאת למסע קשה אל השאול כדי להשיבו משם לארץ החיים, כי כלתה נפשו אליו. הוא מבקש הוראות דרך מהרקלס הגיבור, שהיה בשאול ושב משם בשלום, ומחופש להרקלס, עם עבדו קסנתיאס, הוא עושה דרכו לארץ המתים. הוראות הדרך של הרקלס אמנם מתממשות, אך בסופו של דבר דיוניסוס מוצא עצמו בנסיבות שלא פילל להימצא בהן: שוכני השאול, הסבורים שהוא הרקלס, יש בהם הרוצים להיפרע ממנו על מעלליו בביקורו הראשון, ואילו אחרים מבקשים לארחו ברוחב יד. בצר לו דיוניסוס מחליף בגדים וזהות עם עבדו כל אימת שהוא מחליט שכדאי לו, או שלא כדאי לו, להיות הרקלס. לבסוף הוא פוגש בפלוטון מלך השאול, וזה שם אותו לשופט בין אייסכילוס לאוריפידס, הטוענים כל אחד לבכורה של המחזאי הטוב ביותר. כוונתו של דיוניסוס הייתה להשיב לארץ החיים את אוריפידס, אך בסופו של העימות בין המחזאים, בהיפוך מפתיע ומשעשע, הוא משנה את דעתו ומעניק את הבכורה לאייסכילוס. המחזה הצפרדעים הוצג בשנת 405 לפנה"ס, שנה לפני סיומה של המלחמה הפלופונסית בתבוסתה של אתונה. בזכות העצה שהשיא אריסטופאנס לאנשי עירו בפרבסיס – השבת זכויות אזרח למי שאיבדו אותן בהפיכה האוליגרכית של שנת 411 וכן לכל מי שיהיה מוכן להילחם למען העיר – זכתה ההצגה במקום ראשון בתחרות וגם, מעשה ללא תקדים, בהצגה חוזרת.

סיפורי התחפושת במקרא יוצאים מן ההנחה כי "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב": ניתן להטעות את חוש הראייה, החד בחושים של בני האדם, אך אין להוליך שולל את אלוהים. רוב התחפושות הן גילויים של מרמה או אף של בריחה בלתי אפשרית מפני האלוהים, ועל הכל יבוא האלוהים במשפט. סיפורים אלה מגלים קירבה גדולה לעולמה של הדרמה, שבה נועד לתחפושת תפקיד נכבד. אין זו שאלה בלתי לגיטימית האם אין לסיפור המקראי מוצא בעולם הדרמה, או למצער קשר אל עולם זה.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

בשלושים שנות קיומו (1919-1949) היה התאטרון היהודי בברית המועצות מוקד של יצירה יהודית מודרנית, ששולבו בה העשייה הספרותית, המוזיקלית והוויזואלית, והוא שימש מוקד של הזדהות קיבוצית. השער הראשון של הספר כולל מאמרים על תולדות הבמה היהודית ברוסיה, באוקראינה, בביילורוסיה ובארצות הבלטיות, מתוך הדגשה מיוחדת של המתח בין השאיפה המתמדת לביטוי לאומי לבין מדיניות השלטון. הישגים אמנותיים מרשימים ביותר היו לתאטרון היהודי במוסקווה והוא זכה להכרה בין-לאומית. לניתוח שלוש הצגות בתאטרון זה מוקדש השער השני. יותר מכל אדם אחר סימל את התאטרון היהודי בברית המועצות הבמאי, השחקן ואיש הציבור שלמה מיכאלס, שנרצח בידי השלטונות. הרצח שימש אות לחיסולה של התרבות היהודית-הסובייטית. בדרכו האמנותית של שלמה מיכאלס עוסק השער השלישי. בספר מופיעים דברי מחקר ועיון מפרי עטם של היסטוריונים וחוקרי תאטרון מישראל, מרוסיה ומצרפת ורואות בו אור תעודות מארכיונים סובייטיים. כן כלולות בו מעל לחמישים תמונות, שרבות מהן מתפרסמות לראשונה. הספר כולל תמונות.

התאטרון, כפי שאנו מכירים אותו היום, שורשיו ביוון העתיקה. בתאטרון דיוניסוס שבאתונה הוצגו המחזות הקלסיים הגדולים: הטרגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס והקומדיות של אריסטופנס ומגדר. שם גם נקבעו המוסכמות הראשונות של התאטרון ומסורות משחק והצגה. משם עשה התאטרון דרכו לשאר חלקי העולם היווני, לרומא ולאימפריה הרומית, תוך שהוא מתאים עצמו בנדודיו מארץ לארץ לתנאים חדשים של מקום ותקופה. גם התאטרון של ימינו אינו אלא שלב בהתפתחות זו, שעדיין נמשכת והולכת. גם סוקרטס בעננים הוא אסופה של מסות ומחקרים הדנים בתאטרון היווני והרומי ובמקומו בחיי החברה, בתנאי הצגה והפקה, וכמו כן במבחר מחזות שהוצגו בו – טרגדיות וקומדיות. פרקי הספר מצטרפים יחד לתמונה מקיפה של התאטרון העתיק על היבטיו השונים. חותמות את האסופה ביוגרפיות של המחזאים מן הזמן העתיק, שזה תרגומן הראשון לעברית.

שני אתונאים שעייפו מהתדיינויות התמיד בבתי המשפט של אתונה ומתלאות העיר האחרות באים אל מקום משכנן של הציפורים, ושם הם מבקשים לפגוש את טראוס הדוכיפת, אדם שהפך לציפור, ולשאול אותו, הרואה במעופו את התבל כולה, היכן יוכלו למצוא עיר כלבבם להתיישב בה. מוצאים חן בעיניהם חיי הציפורים, הדומים לירח דבש תמידי, ועולה בדעתם הרעיון לבנות עיר בחלל האוויר, בתחומן של הציפורים, ולהפוך אותן לכוח החדש בתבל, שיתפוס את מקומם של אלי האולימפוס. הציפורים מקבלות את ההצעה ובונות את העיר 'תל-קוקו-העננית', החוצצת בין האלים ובין ניחוח הקרבנות שבני האדם מקריבים להם. האלים המורעבים נכנעים לכל הדרישות. פיסתטירוס תופס, למעשה, את מקומו של זאוס, והופך לא רק למלך הציפורים אלא גם למלך האלים ובני האדם. 'תל-קוקו-העננית' – עיר הקיימת בדמיון בלבד, מקום מילוט דמיוני – היא עיר אוטופית שאינה בנמצא בשום מקום, אך אריסטופאנס בנה אותה מאבני בניין מוכרות, מה שמאפשר לו לבקר את המציאות החברתית והמדינית של אתונה וללגלג על מרכיביה. העולם האוטופי מלא וגדוש בהתייחסויות לחיי ההווה באתונה על כל היבטיהם, המקומיים אך גם הכלל-אנושיים. אין פלא אפוא ששם העיר הפך לשם דבר בספרות אירופה ובתרבותה. הקומדיה הציפורים הוצגה בשנת 414 לפנה"ס והיא אחת הקומדיות הידועות ביותר והאהובות ביותר של אריסטופאנס.

האבות נוסעים אל מחוץ לעיר לרגל עסקים, והבנים מנצלים את חירותם לניהול פרשיות אהבים אסורות. בסיוע עבד שהופקד על השגחתם ומלחך פנכה בקי בהלכות משפט, המוכן לעזור תמורת ארוחה דשנה, שני הצעירים המאוהבים משיגים את מבוקשם. האחד נושא את אהובתו לאישה, השני קונה את שלו מידיו של סרסור ומשלחה לחופשי, ואילו מלחך הפנכה הערמומי והנועז – גיבורו הראשי של המחזה – זוכה תמורת שירותיו לארוחות חינם, כל אימת שירצה בכך, בבתיהם של אלה שעמם היטיב. המחזה פורמיו מאת פובליוס טרנטיוס אפר, שהוצג בשנת 161 לפנה"ס, כמוהו כשאר מחזותיו של טרנטיוס, הוא מחזה תככים: היריבים מתחבלים תחבולות ותחבולות נגד מחוכמות, ומתחבולה לתחבולה העלילה מתגלגלת עד לסוף שכולו טוב. מבוא והערות: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

הצעירים בקומדיות הרומיות, בין אם הם מאוהבים בנערות מבית טוב שישאו אותן לנשים או ביצאניות שאתן ינהלו פרשיית אהבהבים חולפת, הם תמיד המומים מאהבה עד חוסר אונים מוחלט. מזלם שעומד לצדם עבד ממולח העושה במלאכה במקומם ובמזימות ובתחבולות מחוכמות מסיר את המכשולים שבדרך המובילה למימוש האהבה. המכשולים העיקריים לסוף שכולו טוב הם, בדרך כלל, האבות המתנגדים לקשרי האהבה של בניהם. במאבקים שבין האבות לעבדים ידם של העבדים תמיד על העליונה, וכך זוכים הבנים באהובותיהם או בנשותיהם. המחזה האישה מאנדרוס מאת פובליוס טרנטיוס אפר, שהוצג בשנת 166 לפנה"ס, עוסק גם הוא בעימות בין אב לעבדו המבקש לסייע לבן להחזיק באהובת לבו ולא לשאת לאישה את הנערה שייעד לו האב. הסוף כולו טוב, כמובן.

בספר מובא מבחר מצומצם של מחזות מפרי עטו של אהרן צייטלין. מחזות אלו עוסקים בשתי הבעיות הקיומיות המרכזיות שיהודי פולין התמודדו עמן: ארץ ישראל והמדינה מצד אחד והחשבון הארוך של קיום יחדיו על אדמה אחת של יהודים ופולנים מצד אחר. המחזות 'ברנר' ו'המלוכה היהודית או וייצמן השני' מוקדשים למסכת הסבוכה של היטלטלות הנפש היהודית בין ארץ ישראל לגלות, והמחזה 'אסתרקה וקאזימיר הגדול' מוקדש לסיכום היסטורי-אמנותי של היחסים בין יהודים לפולנים במשך הדורות, מנקודת ראותו של המחבר, בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים. הוסיף פתח דבר ומבוא: יחיאל שיינטוך.

דבר ידוע ומפורסם הוא וכל מי שאזניו בראשו שמע לא אחת, כי בעולמנו העושר איננו נמצא בידיים הנכונות. הצרה היא, שבדומה למזג האוויר, כולם מתלוננים ואיש איננו עושה דבר לתיקונו של המעוות. סליחה, טעות! היה בכל זאת איש אחד, חרמילוס – אזרח אתונה צדיק ועני, כמובן – שהחליט לשנות סדרי עולם. הוא גילה את הסיבה לחלוקה הבלתי צודקת של העושר בתבל: פלוטוס, אל העושר, הוא עיוור ובגלל עיוורונו איננו מצליח למצוא את דרכו אל בתי הטובים והישרים. חרמילוס מחליט לרפא את האל ממומו ותכניתו מצליחה בידו. פלוטוס פוקח את עיניו ומיד משתנים סדרי עולם – הרשעים יורדים מנכסיהם והצדיקים מתעשרים. פלוטוס , המחזה האחרון של אריסטופאנס ששרד בידינו (הוצג בשנת 388 לפנה"ס), משקף את השפל והדלדול, שפקדו את אתונה לאחר מפלתה במלחמה הפילופונסית ואבדן האימפריה הימית, שפגע קשה בכלכלתה ורושש שכבות אוכלוסייה רחבות. המחזה מתאר אוטופיה סוציאלית ויוצר עולם דמיוני, שבו חרמילוס ושאר אזרחי אתונה משיגים עושר ורווחה החסרים להם למעשה. אם לשפוט על פי מספר כתבי היד של המחזה, היה פלוטוס יצירתו הפופולרית ביותר של אריסטופאנס בימי קדם, בימי הביניים ובתקופת הרנסנס. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

הספר עוסק בר' יהודה ליב לנדא כרב, כמשורר וכמחזאי. מקובצים בו מאמרים על פעילותו הציבורית, על דמותו כרב וכמנהיג בקהילתו ועל יצירתו ופועלו בשדה הספרות, בעיקר כמחזאי. כמו כן מובאים בו מבחר מייצג מיצירתו הספרותית – ממחזותיו ומשיריו – הביבליוגרפיה של כתביו והרשימה המפורטת של תכולת ארכיונו האישי, אשר יסייעו לחקר יצירתו הרבגונית ולהערכת אישיותו של הרב המשורר. יהודה ליב לנדא היה שנים רבות רב בקהילות בריטניה ודרום-אפריקה.