בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה נתלשו ברחבי אירופה אלפי דפים מתוך כתבי יד עבריים עתיקים, והם שימשו כחומר לכריכת ספרים ולעטיפת מסמכים ארכיוניים. דפים אלו, המכונים 'גניזת אירופה', נחשפים אט אט מתוך הכריכות. רובם מכילים יצירות הידועות לנו זה מכבר, אך לעתים מתגלים בהם חלקים מחיבורים חשובים שאבדו ולא שרדו אלא ב'גניזה' זו. בספר שלפנינו, השני בסדרת 'מגנזי אירופה', מתפרסמים קטעים מתוך תשעה חיבורים, ממגוון תחומים: פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד, ספרות ההלכה ופרשנות הפיוט. החשוב שבהם, שנדפס בפרק הראשון של הספר, נכתב בארץ ישראל במאה התשיעית או העשירית לערך. חיבור זה, שלא ידענו עד עתה על קיומו, חושף מידע רב ערך על תולדות ההלכה בארץ ישראל באותם ימים, ואף מלמד רבות על גלגוליה של תורת ארץ ישראל לאדמת אירופה.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ועל הזכות למלחמה, המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

הספר תהילת הכסילים נכתב אמנם בהשראת שבחי הכסילות של אראסמוס מרוטרדם, ולכן היו מי שראו ברובין "אראסמוס היהודי", אבל גם בעקבות "ספרות השוטים" העשירה שהופיעה באירופה קודם לאראסמוס ואחריו. חצי השבחים הפרדוקסליים מכוונים אמנם לזרמים ביהדות ולאישים יהודים בני התקופה, אבל בד בבד הסאטירה־הפרודיה שלו, המובאת כצוואתו של חמור, נושאת אופי אוניברסלי מובהק. היא מצליפה לא באנשי שררה ושלטון, אלא בפילוסופים, סופרים, משוררים, אנשי מדע ועוד, והיא עמוסה בגודש עצום של ציטוטים ואזכורי שמות. בסופו של חשבון אפשר לתהות אם המסר של השבחים הפרדוקסליים אינו שמוטב למצוא ביטחון ושלווה בחיקה של הסכלות, והאם רובין, בלי להיות מודע לכך, מלגלג על משכילים שכמותו.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

Though the existence of Jewish regional cultures is widely known, the origins of the most prominent groups, Ashkenaz and Sepharad, are poorly understood, and the rich variety of other regional Jewish identities is often overlooked. Yet all these subcultures emerged in the Middle Ages. Scholars contributing to the present study were invited to consider how such regional identities were fashioned, propagated, reinforced, contested, and reshaped—and to reflect on the developments, events, or encounters that made these identities manifest. They were asked to identify how subcultural identities proved to be useful, and the circumstances in which they were deployed. The resulting volume spans the ninth to the sixteenth centuries, and explores Jewish cultural developments in western Europe, the Balkans, North Africa, and Asia Minor. In its own way, each contribution considers factors—demographic, geographical, historical, economic, political, institutional, legal, intellectual, theological, cultural, and even biological—that led medieval Jews to conceive of themselves, or to be perceived by others, as bearers of a discrete Jewish regional identity. Notwithstanding the singularity of each essay, they collectively attest to the inherent dynamism of Jewish regional identities.

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

בספר שלפנינו מוצעים שנים עשר פרקי מחקר ועיון מאת פרופ' אילן אלדר, העוסקים בשיטות ניקוד קדמוניות של העברית ובמסורות הקריאה (הגייה ותצורה) של היהודים הנוהגות בתפוצות ישראל, בייחוד במנהג אשכנז הקדמון. פרקים אלו התפרסמו לאורך השנים כמאמרים נפרדים וכאן הם מאוגדים כמשנה סדורה אחת . הפרקים בכרך זה: פרק א: הניקוד הארצישראלי טברני: מהותו וגלגוליו פרק ב: ניקוד ההגדה של פסח במחזור ויטרי פרק ג: טיבן של מסורות הקריאה העבריות בימי הביניים והמקורות למחקרן פרק ד: חקר מסורות הקריאה של העברית שבפי עדות ישראל פרק ה: ההגייה המסורתית של יהודי בגדאד פרק ו: כפלי גרסה במסורותיה הלשוניות של העברית פרק ז: מסורת הקריאה הקדם אשכנזית פרק ח: לשאלת מקורותיה של מסורת ההגייה האשכנזית פרק ט: מסורות ההגייה ושיטות הניקוד של העברית פרק י: תרומת שלמה מורג לחקר המורשה הלשונית של יהודי תימן פרק יא: חידושי לשון בפיוטי מחזורי אשכנז פרק יב: צורות לשון חכמים במסורת הקריאה האשכנזית הקדומה כהשתקפותה בניקודו של מחזור וורמייזא