אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

המחזה אמפיטריון מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם הנסיך . אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה מנדרגולה (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של מנדרגולה ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

כ"י ציריך, יסלזון 5, הינו החצי הראשון של כתב יד שלם של המקרא עם מסורה, שסיימו משה ן' זבארה בשנת 1477, ואשר נוספו לו מאוחר יותר הגהות מרובות, במיוחד בתורה, על ידי מנחם די לונזאנו. החצי השני של כתב היד נשמר בכ"י ששון 1209. מחקר זה בודק תחילה את עבודתו של זבארה בכתב היד, בהשוואה לכתבי היד האחרים שלו. החלק העיקרי של המחקר מוקדש למנחם די לונזאנו: הביוגרפיה והביבליוגרפיה שלו, עבודתו רחב ההיקף בביקורת הנוסח, ועבודתו המפורטת על התנ"ך של זבארה. הכרך מלווה בקרוב ל-150 צילומים צבעוניים, עם ריכוז של 32 צילומים בנספח הראשון של דפי כתבי היד עם מיקרוגרפיה. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5; הקודם על ידי אנדראינה קונטסה, והאחרון על ידי תמר לייטר ושלמה צוקר.

ב־1958 החל שיתוף פעולה בין הקולנוען אלן רנה לסופרת מרגריט דיראס. שיתוף פעולה זה הוליד את סרטם עטור הפרסים 'הירושימה אהובתי'. אולם במידת מה חלק חשוב מיצירתה המקורית נותר על רצפת חדר העריכה. תסריט הסרט המובא כאן כולל אוצרות ספרותיים המקוטלגים במידה של אירוניה כ'נספחים', המעמיקים את דמותה של הגיבורה לבלי היכר ומעשיר את החוויה הקולנועית. נספחים אלו מרחיבים בעיקר את זכרונותיה של הגיבורה הצרפתייה כפי שהיא חושפת אותם בפני אהובה היפני, אודות הנידוי החברתי שחוותה בעקבות אהבת הנעורים לחייל הגרמני. סיפור זה מעלה באומץ נדיר את זכרון תופעת גזוזות־השיער של אחרי המלחמה.

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב וצוהר ללמידה נוספת.

ההנקה נתפסה מאז ומעולם כפעולה טבעית ואינסטינקטיבית, שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה, קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מעין 'מַאניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה . בספר השָׁד שיצא מן הבקבוק מתחקה המחברת אחר המקורות הרעיוניים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית, זאת באמצעות סקירה של ייצוגי ההנקה במאות יצירות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה. בעזרת מקורות חזותיים וטקסטואליים מגוונים, פורשת גל ונטורה את הגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים, הדתיים והכלכליים שהשפיעו על ייצוגי ההנקה ותחליפיה באמנות הצרפתית. היא מאירה את הלכי הרוח המשתנים במאה התשע עשרה בצרפת בנוגע להנקה האימהית, שהשפעתם ניכרת גם בהאדרת ההנקה בעולם המערבי בימינו אנו.

ספר המכנס מבחר עבודות אדריכלות שתוכננו בשנים 1980-2010 על ידי סטודיו האדריכלות הישראלי המפורסם – חיוטין אדריכלים. הסטודיו נוסד ב 1978 על ידי ברכה חיוטין וד"ר מיכאל חיוטין ומתמחה בתכנון אדריכלי של מבני ציבור, מגורים, תכנון פנים ותכנון עירוני. חיוטין אדריכלים זכו במספר תחרויות לאומיות פתוחות וסגורות לתכנון מבני ציבור בהם היכל המשפט בחיפה (1994); מוזיאון מאנה כץ בחיפה (2000); היכל המשפט בירושלים (2007); מוזיאון הסובלנות בירושלים (2010). הוא אחראי לתוכניות אב של מספר מוסדות אקדמאיים בהם מכון ון ליר (2009) והקמפוס החדש של אונברסיטת בן גוריון בנגב (2013), שניהם זכיה בתחרויות. הסטודיו זכה במספר תחרויות לתכנון מבנים אקדמיים, אותם גם ביצע, בהם בית הסנט באונברסיטת באר שבע (1994); המכללה האקדמית בתל אביב (1969); בית הסטודנט באונברסיטת חיפה (2002); האקדמיה על שם פולונסקי בירושלים (2010) ועוד. בהכרה בתרומתם היחודית לתרבות האדריכלית בארץ ובעולם הוענקו לחיוטין אדריכלים פרסים רבים בהם פרס אגודת האדריכלים האמריקאית ( AIA )לתכנון בתי משפט (2008); פרס רכטר (1996; 2006); אות העיצוב (2005; 2009;2011) פרס אגודת האדריכלים (1993) ופרסים בין לאומיים נוספים. עבודות התכנון האדריכלי של החברה הוצגו במספר רב של תערוכות אדריכלות לאומיות ובין לאומיות ופורסמו במיטב העתונים המקצועים בארץ ובעולם. ברכה ומיכאל חיוטין פעלו בתחום האקדמי באונברסיטאות בארץ ופרסמו בארץ ובחוץ לארץ, ביחד ולחוד, מאמרים ומספר ספרים בנושאים של תכנון אדריכלי בהם: Architecture and Utopia-The Israeli Experiment (Asghat 2007), Architecture for Justice (Tel aviv Museum 2006), and Architecture of Ben Gurion University 1990-2006 (BGU Press 2008) .

מה הקשר בין אקלים אידיאולוגי ואמנות? כיצד משפיעים זרמי חשיבה ואמונה על תוכנה וצורתה של הדרמה? כיצד הפכו גיבורים דרמטיים לאנטי-גיבורים? הכמיהה למימוש עצמי: עיון מחודש בדרמה המודרנית בוחן את השלכות המודרניזם על נפש האדם ואת ביטוייהן התיאטרוניים בשנים 1950-1850 על רקע הגותם של זולא, דארווין, ניטשה, מרקס, סארטר ואחרים. הספר עוקב אחר התפתחות גיבורי המחזות, פרי עטם של הנריק איבסן, אנטון צ'כוב, גרסיה לורקה, ארתור מילר, ברטולט ברכט, סמואל בקט ואחרים, השרויים ברדיפה מתמדת וכמעט מייאשת אחר סיפוק, אושר והגשמה, שמסתיימת בדרך כלל בתבוסה מפוארת. ניתוח המחזות מתבסס על דיון בהקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים המאפיינים את התקופה ואשר הובילו את הגיבוריהם, לזנוח את הציפייה לגאולה שבחסות הדת ולכמוה לתיקון חברתי, לרציונאליות מפוכחת ולמימוש תקוות אישיות.

במרכז הספר הזה עומד גארי ברתיני, חלוץ במחנה המוסיקאים שלנו. ואולם אין זו ביוגרפיה המגוללת קורות חיים אלא ביוגרפיה מוסיקלית המסכמת את פעילותו של גיבורהּ על רקע התפתחותם של חיי המוסיקה בישראל. מיכל זמורה־כהן, הנמנית עם האישים שהטביעו את חותמם על חיי המוסיקה שלנו, היא שיזמה ותכננה את הספר הזה, כתבה את מרבית פרקיו, בהם אלה המבוססים על שעות ההקלטה הרבות שהקליט מבקר המוסיקה חגי חיטרון את שיחותיו עם גארי ברתיני, ואף שיתפה בו עוד מוסיקאים שהיטיבו להכיר צד זה או אחר בנושא הספר. המנצח גארי ברתיני והמוסיקולוגית מיכל זמורה־כהן, שפעלו זה בצד זה תקופה ארוכה, שותפים כאן בניסיון לשרטט קווים לחיי המוסיקה בישראל, חיים שבהם מילא גארי ברתיני תפקיד כה חשוב.