הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

בשנים האחרונות החברה הציונית־דתית עוברת מהפכה פמיניסטית שמשנה את פניה ואיתה את פני החברה הישראלית כולה. שמרנות מהפכנית דן באסטרטגיות מאבק של המהפכה הפמיניסטית־הלכתית בישראל, תוך בחינת תפקיד המשפט הישראלי במאבק זה. האם המשפט הוא כלי לקידום שינוי חברתי, או דווקא גורם מעכב ומחזק את הסדר החברתי והדתי הקיים? מהן האסטרטגיות לקידום שינוי חברתי, ומה טיבן? ומה משמעות אופיין הייחודי של האקטיביסטיות, כפמיניסטיות דתיות? ספר זה מקדם הבנה עמוקה ורחבה של דינמיקת השינוי בישראל: מבחינה מוסדית בקרב רשויות המדינה, מבחינה ארגונית בקרב החברה האזרחית ומהבחינות המגדרית־תרבותית והדתית בקרב החברה הישראלית על כלל רבדיה. הספר הוא גם הזמנה לרפלקציה אישית וחברתית של מרכיבי הזהות שלנו כישראלים ועל אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

מתי רשאית מדינה לתבוע מאזרחיה למות למענה במלחמה? מתי רשאית מדינה לתבוע מחייליה להרוג את חייליה של מדינה אחרת במלחמה? על פי התיאוריה הפוליטית הליברלית, מותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף רק במלחמה של הגנה עצמית. אבל בישראל חיות קבוצות הסוברות שמותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף במלחמת ברירה, למשל מלחמה שמקורה בטעמים דתיים. התיאוריה הפוליטית והמשפט מכירים בשתי דוקטרינות המאפשרות לחיילים לסרב להשתתף במלחמה: אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון. כאשר המדינה תובעת מחיילים חילונים שירות בשטחים, היא תובעת מהם מוות והרג בשמן של תאולוגיות דתיות. חיילים כאלה צריכים ליהנות מהגנתה של דוקטרינה שלישית, "סרבנות מכוח תרבות": סרבנות לשרת שירות התובע מעשים מכוחה של תרבות שאינה חלק מהתרבות, מהזהות ומהאישיות של החייל.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הפילוסוף הגדול פרידריך ניטשה (1900-1844) קורא תיגר בכתביו על מוסכמות חברתיות ומעמיד לדיון ביקורתי את המוסר, הדת, המדינה, הממסד והבורגנות. עם זאת, עד לפני זמן לא רב רווחה בין החוקרים התפיסה שניטשה אינו פילוסוף פוליטי וחברתי אלא פילוסוף של האינדיווידואל, הגאון היוצר. בשל תפיסה זו התעלמו עד כה מתובנותיו המעמיקות ביחס לחוק ולמערכת המשפט. תובנות אלה, הפזורות בכל כתביו, מצטיינות בכתיבה בהירה וקולחת – תכונה שלא תמיד מאפיינת את כתביו האחרים. אסופה זאת, המכנסת לראשונה את כתביו של ניטשה בתחום המשפט והפילוסופיה של המשפט, ערוכה לפי נושאים, ובהם: הכמיהה האנושית לחיים ממושמעים, מקור החוק, המדינה, העבריין, רצון חופשי, חטא, אשמה וענישה. האינטואיציה של ניטשה וחדות המבט שלו הטרימו תובנות שמקבלות היום ביטוי מפורש ושיטתי, כך שהדיון בהגותו מאתגר ומעורר מחשבה גם בימינו אלה. הקריאה בכתביו תורמת לרכישת היכולת להתבונן במציאות הסובבת אותנו בעיניים ביקורתיות. זו מיומנות מיוחדת הדורשת אימון ותרגול, והעיסוק בכתביו של ניטשה בכלל, ובעיקר דיוניו בענייני משפט, מחדדים מיומנות זו באופן ייחודי.

עבודתה של היועצת החינוכית מורכבת מאוד. היא פועלת בסביבה של המוסד החינוכי על כל רבדיו ובסביבה הקהילתית, ובכל אלה עליה לתמרן במקצועיות ועל פי אמות מידה אתיות. הזיקות שלה מגוונות ביותר: לתלמיד, לכיתה, למורה, למורים, להנהלת בית הספר, להורי התלמיד ולהורי קבוצת התלמידים, לקהילה, לפעמים לשבט ולחמולה, למחלקת החינוך ולעירייה, למשרד החינוך, לפיקוח של שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ולפיקוח על המוסד. נאמנותה צריכה להיות נתונה לכולם, אך לא תמיד זה אפשרי כי האינטרסים של כל הנפשות הפועלות אינם מתיישבים זה עם זה. מכאן ההכרח לפתח יכולת לתמרן בדרך הגיונית ואתית בים סוער מלא מכשולים. ספר זה הוא ראשון מסוגו המוקדש ליועצת החינוכית, ומבקש לעזור במציאת פתרונות לדילמות אתיות שאתן היא מתמודדת. הספר מיועד לציבור היועצות החינוכיות, למנהלי בתי ספר ולכלל המורים וההורים.