הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.

סוגיית האי-ציות האזרחי היא מהתופעות המורכבות במכלול היחסים שבין הפרט למדינתו. אי-הציות לחוק במדינה דמוקרטית, שהכרעות ממשלתה יונקות את סמכותן מתמיכת הרובף היא ללא ספק סוגיה סבוכה במיוחד. באסופה זו מכונסים חיבורים עיוניים, ציורים וצילומים, שתכליתם להאיר את השאלות המגוונות הכרוכות בתופעות של אי-ציות אזרחי ושל סירוב בעת כיבוש. חיבורים, ציורים וצילומים אלה בוחנים את הכיבוש והסרבנות על היבטיהם הפוליטיים, הפילוסופיים, המוסריים והתרבותיים, ואף מרחיבים את מעגל הדיון מעבר להקשר הקונקרטי של הכיבוש הישראלי את האוכלוסייה הפלסטינית.

הספר זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית , חושף בממצאיו המפתיעים עד כמה זירת הספורט, התמימה כביכול, היא למעשה זירת קרב פוליטית ממשית. יותר משליש מקבוצות הכדורגל בישראל הן קבוצות ערביות, בעוד שרק כשישית מאזרחיה הם ערבים. מדוע זוכים האזרחים הערבים להצלחה דווקא בכדורגל? לאלו כיוונים פוליטיים עשוי הייצוג הזה להוביל? האם הכדורגל הוא חלוץ ההולך לפני המחנה המבשר שוויון עתידי בין יהודים לערבים, או שמא הוא בבחינת משכך כאבים שאינו אלא תחליף למדיניות שוויונית? האם ההתעצמות בזירת הכדורגל מחזקת תחושות של גאווה לאומית פלסטינית, או שמא הכדורגל אינו אלא תחליף לשאיפות לאומיות? מהי תרומתו של הכדורגל לעיצובן של זהויות מגדריות, מקומיות ודתיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? שאלות אלה נדונות בספר, המשלב מחקר היסטורי שראשיתו בהתפתחות הספורט הפלסטיני בימי המנדט הבריטי, עבודה אתנוגראפית ביציעי הכדורגל, ראיונות עם אוהדים ובעלי תפקידים, בחינה של עיתונות הספורט הערבית והעברית וניתוח סקרים ותמיכה מוסדית בספורט.

מה היו יחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות? האמנם לפנינו מלחמת מעטים נגד רבים, כפי שמקובל לחשוב? שאלות אלו נדונו ביום עיון שבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית קיים בדצמבר 1999. המשתפים היו תמימי דעים שדיון ביחסי כוחות אסור לו להצטמצם למניית מספרי הלוחמים וכי חובה לתת את הדעת על שורה של משתנים נוספים. עם זאת, יש חשיבות גם למספרי הלוחמים. לגבי מלחמות יהודה המקבי הושמעו הערכות מנוגדות, ואילו לגבי מלחמת העצמאות, שררה הסכמה רחבה שאין לקבל בצורה גורפת את התפיסה של ניצחון המעטים על הרבים. בקובץ הנוכחי מתפרסמים לראשונה מסמך מטכ"לי משנת 1952, ומחקר של יהושע בן-אריה שנערך בענף היסטוריה בצה"ל בשנת 1955. משותפת להם המסקנה שמבחינת מספרי החיילים אין לדבר על ניצחון המעטים על הרבים במלחמת העצמאות. כן מתפרסמים כאן מאמרים המתבססים על הרצאות ביום העיון: מאמריהם של בצלאל בר-כוכבא וישראל שצמן על קרבות יהודה המקבי; של בני מוריס ועמיצור אילן על הערכת יחסי-הכוחות במלחמת העצמאות; של אייל נווה ומרדכי בר-און על הבנייתו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי על יחסי-כוחות אלה והדרכים האפשריות להמחשת העובדות בספרי הלימוד; של שמריה בן-פזי, משה ארנוולד ונמרוד הגלעדי על שלושה מקרי בוחן: צפת, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, והמושבה רחובות. מסתו של יוסף הלר הל מרכזיות מוטיב 'מעטים מול רבים' בחשיבתו של דוד בן-גוריון מרחיבה את היריעה שנפרסה ביום העיון.

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה. הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.

Rich and multiform, French influence in the Levant and Palestine was predominant until the end of World War I. While conferring a particular importance upon its religious establishments, France has also always invested in the development of its economic, scientific, and technological relations with the countries in the region. Marking the beginning of France's political disengagement from the Holy Land, the British Mandate period saw, notably, the gradual disappearance of the French language from the cultural life of Palestine. France's return in force to the region would have to await the foundation and decolonization of the State of Israel, first as a close friend of Israel, then, after the Six-Day War, as Europe's most active political power in the Middle East. Series Editor: Amnon Cohen

מערכת הביטחון הסוציאלי היא נושא העומד על הפרק בשיח הציבורי בישראל. רבים בציבור הישראלי נזקקים לה לצורך הבטחת הכנסתם בשלב כזה או אחר של חייהם, והמשאבים הכספיים שיש להקצות למימונה גדולים מאוד. אולם על אף חשיבותה של מערכת זו אין די ספרות מקצועית הסוקרת את מרכיביה ובוחנת את השפעותיה. ספר זה בא למלא את החסר. פרקיו מתמקדים באוכלוסיות היעד השונות של מערכת הביטחון הסוציאלי – קשישים, אנשים עם מוגבלות, מובטלים, משפחות עם ילדים ומחוסרי הכנסה – ובכל פרק מוצגת התפתחות התכניות המיועדות לנמנים עם האוכלוסייה המיוחדת הנידונה בו ונבחנים עיקרי התכניות הקיימות על מאפייניהן, יתרונותיהן ומגבלותיהן. קודמים לדיונים הפרטניים פרק ובו פיתוח מסגרת תאורטית והבהרת מושגים חיוניים לדיון וכן פרק הסוקר את התפתחות מדינת הרווחה בישראל מאז תקופת המנדט ועד לראשית שנות האלפיים. פרק הסיום של הספר בוחן את הצלחתה של מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל להשיג את יעדיה הן כשהיא לעצמה הן בהשוואה למדינות אחרות. ספר זה ישמש שער לעולם הביטחון הסוציאלי בעבור סטודנטים, חוקרים, אנשי מקצוע והציבור הרחב.

תהפוכות רבות עברו על היחסים שבין גרמניה לארץ ישראל (פלשתינה) בעידן המודרני. בראשית המאה התשע עשרה עוד עמד הקשר בעיקרו בסימן היחס הנוצרי וההיסטורי לארץ הקודש, אך מאז הקמת הקיסרות הגרמנית (1871) הוא התגלגל גם לתחום הכלכלי והפוליטי המובהק. עבור גרמניה, כמו עבור מעצמות אחרות, הייתה ארץ ישראל טריטוריה שיש בה אינטרס כלכלי בין-לאומי הקורא לתחרות עם מעצמות אחרות. אין תמה אפוא שאבי הציונות, תאודור הרצל, ביקש להיפגש עם הקיסר הגרמני כאשר הלה ביקר בארץ ישראל. גם יורשי הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימר והרייך השלישי, גילו עניין בארץ ישראל, אלא שכאן נמזגו למערכת היחסים שני יסודות נוספים: האינטרס של יהודי גרמניה בארץ ישראל והעובדה שהיישוב היהודי שנוצר בה כלל אנשים שנמלטו מהרייך השלישי ונשאו עמם תרבות גרמנית. הקשר בין השתיים לאחר מלחמת העולם השנייה עומד בסימן זכר הרייך השלישי מחד גיסא ותפקיד ישראל מאז הקמתה בשימור זיכרון השואה מאידך גיסא.

With the demise of the Soviet Union and the collapse of Communism in Eastern Europe, a number of questions regarding the conventional understanding of totalitarianism could now be viewed in the new light. The classical studies of totalitarianism were undertaken when Nazism and Fascism had been vanquished, while the Soviet system still existed: this created an asymmetry which could now be overcome. The ideological Cold War edge which sometimes accompanied debates about totalitarianism was similarly blunted. The impetus which these developments could give to new angles of research and historical perspective was the focus of the conference “Reflections on Europe’s Century of Discontent”, held at the Institute for European Studies at the Hebrew University of Jerusalem. More than a dozen participants from eight countries – political scientists, historians, lawyers as well as political activists – took part in what was an exciting exercise in re-evaluation and re-assessments. The results are presented in this volume.

באתונה הקלסית קמה הדמוקרטיה הראשונה בתולדות האנושות, שהייתה לדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר בכל הזמנים. הספר בוחן את תהליכי צמיחתה והעמקתה, את תפקוד מוסדותיה והליכי קבלת ההחלטות בה, את עקרונותיה האידאולוגיים ואפיוני תרבותה, את יכולת עמידתה במשברים וחידת יציבותה ועוד סוגיות היסטוריות הנוגעות לה. אף כי במובנים רבים הייתה הדמוקרטיה הקלסית שונה מהדמוקרטיה המודרנית, יש לשתיהן יסודות משותפים. העניין הרב במשטרם המדיני של האתונאים, כמו במכלול תרבותם, נובע גם מקווי הדמיון המאלפים למציאות המוכרת לנו וגם מקווי השוני החדים ביניהם: זהו עולם שנראה זר ומוזר ובה בעת מוכר. הדמוקרטיה האתונאית נתפסת בספר לא כמופת לחיקוי או כמושא לגינוי, אלא כנושא מרתק למחקר היסטורי וכדוגמה לחשיבותו של דו-שיח בין הווה לעבר.

במאה העשרים עברה אמריקה הלטינית תמורות כבירות. בראשית המאה היתה תת היבשת בעלת אוכלוסיה דלילה, שימרה רבים מהתכנים והערכים שנוצקו בתקופת השלטון הקולוניאלי, וכלכלתה התבססה על ייצוא חומרי גלם ומוצרי חקלאות, כגון קפה, סוכר, בננות ובשר. במאה העשרים גדלה האוכלוסיה פי תשעה, צמחו ערי ענק והתעצם מאוד הייצור התעשייתי. ספר זה סוקר בהרחבה את השינויים האלה, וגם את החיים הפוליטיים הגועשים של תת היבשת, שבמהלכם פרצו התקוממויות ומלחמות אזרחים, עלו ונפלו רודנויות ומשטרי דיכוי צבאיים, פעלו תנועות גרילה והתחוללו מהפכות מדיניות וצבאיות של ממש. המחבר דן בסיבות ובגורמים לכל אלה וכן מציג את המשטרים הדמוקרטיים שהתבססו בחמש עשרה השנים האחרונות. תשומת לב מיוחדת ניתנת ליחסי אמריקה הלטינית עם ארצות הברית. ד"ר אילן רחום מרצה על תולדות אמריקה הלטינית במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן. בין פרסומיו הקודמים בנושא זה - "ברזיל בעבר ובהווה" (1990), ו"סימון בוליבר: מבחר כתבים" (1977) שערך וכמו כן מאמרים בכתבי עת מקצועיים.

'כל מי שדואג לדמוקרטיה, בין כאזרח, בין כפעיל פוליטי ובין כחוקר, חייב לברך על הופעתו של קובץ המאמרים של נורברטו בוביו. במאמרים אלו גלומים חדות המחשבה, החכמה ורוחבה ועומקה של הלמדנות אשר הקנו לבוביו את הערכתם יוצאת הדופן של בני ארצו. כדאי להוסיף שהערכה זו נובעת לא רק מאיכות עבודתו המחקרית של בוביו – שכרך זה הוא העדות לה – אלא גם מן היושר והישרה חסרי הדופי שבהם התעמת עם האירועים הפוליטיים הסוערים באיטליה במשך קריירה ארוכה גם כחוקר וגם כדמוקרט בעל עקרונות.' - רוברט א' דאל, אוניברסיטת ייל נורברטו בוביו הוא התאורטיקן של הפוליטיקה החשוב ביותר באיטליה כיום. בספר זה הוא מפתח טענה מקורית ורבת עצמה על טבעה של הדמוקרטיה ועל האפשרות לפתח צורות דמוקרטיות של ארגון חברתי בחברות המודרניות. עבודה חשובה זו, הכתובה בלהט ובהתלהבות בצד למדנות, תתרום תרומה חשובה לדיונים העכשוויים בתאוריות חברתיות ופוליטיות. היא תהיה רבת עניין הן לסטודנטים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולפילוסופיה הן לכל מי שאכפת לו מטבעה ומעתידה של הדמוקרטיה.