"היסטוריה, רטוריקה, הוכחה... הרעיון שהיסטוריונים צריכים או יכולים להוכיח משהו הוא, בעיני רבים, רעיון שאבד עליו הכרח, ואולי הוא אף מגוחך בעליל. ואולם, אפילו אלה החשים שלא בנוח לנוכח האווירה האינטלקטואלית השלטת, סבורים כמעט תמיד כי רטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד. אני, לעומת זאת, מבקש להראות, ראשית, שההוכחהנחשבה בעבר לחלק בלתי נפרד מן הרטוריקה. שנית, שעובדה זו, שהיתה ברורה מאליה בעבר, ונשכחה בינתיים, רומזת לדימוי על שיטות עבודתם של ההיסטוריונים, לרבות ההיסטוריונים בני-זמננו, שהוא הרבה יותר מציאותי ומורכב מזה המשתקף באופנה העכשווית." במשפטים אלה פותח קרלו גינצבורג, אחד ההיסטוריונים החדשניים ביותר בדורנו, את חיבורו המרתק על היחסים שבין רטוריקה להיסטוריה. תוך התבוננות מקורית במגוון רחב של טקסטים השייכים לתקופות, לתרבויות ולסוגות שונות, מבקש גינצבורג להראות כי הרטוריקה, אם מבינים נכון את פשרה, נוגעת לא רק לסגנונו של ההיסטוריון, אלא גן לחתירתו אחר ההוכחה והאמת ההיסטורית.

המבוא הבהיר של ארתור ק' דנטו לנושאיה המרכזיים של החשיבה הפילוסופית המערבית נשאר מדריך ללא מתחרה לבעיות במטפיזיקה ובתורת ההכרה המעסיקות את הפילוסופים זה כמה אלפי שנים. כשהוא בוחן את יצירותיהם של אפלטון, ברקלי, דקרט, יום וּויטגנשטיין, דנטו מתעמק בוויכוחים על אמפיריציזם, בעיית הגוף והנפש, טיבו של החומר ומעמדם של השפה, התודעה וההסבר המדעי. בהקדמה חדשה למהדורה זו הוא דן ביחס העכשווי בין הפילוסופיה והמקצועות ההומניסטיים. 'דנטו הוא חריף ובקיא ככל שתמצא בין הפילוסופים, וספרו הוא תצוגה מצוינת של מה שקורה כשלוקחים מושגים אלה ברצינות. אין מבוא טוב יותר לפילוסופיה של אסכולה זו'. ריצ'רד רורטי, Newsday 'סקירה כוללת אלגנטית על המחשבה הפילוסופית… אחת ההנאות העיקריות מהספר נעוצה בידע התרבותי וההיסטורי הרב של מר דנטו… מתוחכם וגם נגיש'. ג'וליה אנָס, New York Times Book Review

מורה המורה לר' שם טוב בן יוסף פלקירה נמנה עם ראשוני הפירושים שנכתבו על ספר מורה נבוכים של הרמב"ם. ידיעת הערבית של פלקירה היתה רחבה, והוא העיר הערות רבות על תרגומו הנודע של ר' שמעון אבן תיבון לספר המורה. בזכות ידיעותיו בערבית הכיר פלקירה גם את מקורותיו הפילוסופיים של הרמב"ם וניסה להתחקות אחריהם בחיבורו. המהדורה הביקורתית של מורה המורה מבוססת על כל כתבי היד הנמצאים ברשותנו מן החיבור הזה. היא תועיל לכל החפץ לעמוד על הפירוש החשוב הזה ולחקור את מקורותיו של הנשר הגדול. החיבור מביא את לשון מורה המורה בליווי חילופי נוסח והערות החושפות את מקורותיו הפילוסופיים של פלקירה. מקורות אלה, שהם ברובם המכריע אף מקורותיו של הרמב"ם נבדקים בפירוט במבוא שבראש המהדורה .

ספר זה הוא קובץ מאמרים, שיחות והרצאות, מפירות עיונו ודיונו של ישעיהו ליבוביץ בנושא מדעי הטבע ומדעי האדם (מדעי הרוח והחברה). הם לוקטו ממקורות שונים- קבצים אחרים, כתבי עת, הקלטות, האנציקלופדיה העברית ועוד. הספר בעיקר מדבר על העימות בין ה"עובדות" ובין "ערכים". יש הוגי-דעות שרואים בעימות זה את הציר שעליו סובבת ההגות הפילוסופית לכל זרמיה ובכל התקופות: אם הוא מציג דואליות בפועל או דואליות בתודעתנו בלבד.

בקובץ ייחודי זה מוגשת לקורא סדרת מאמרים מקוריים מפרי עטם של מיטב החוקרים העוסקים בהשפעתו של ניטשה על סופרים ומשוררים עבריים, על אנשי רוח שהיו מעורבים במפעל הציוני ועל מוסדות שונים (כמו התנועה הקיבוצית). תורתו של ניטשה עמדה בצומתי הוויכוחים הנוקבים שניהלו האידאולוגים הגדולים של הציונות על תוכניהן ומגמותיהן של הספרות והתרבות העברית המתעוררת ועל אופיו וזהותו של 'האדם העברי' החדש שהציונות ביקשה לטפח. השאלה המתעוררת כאן היא מדוע, למרות העדויות המרשימות להשפעתו של ניטשה, המחקר בסוגיה זאת עדיין מצוי בראשיתו. הקובץ הנוכחי מבקש למלא את החלל המחקרי ולעורר התמודדות אינטלקטואלית פורייה בין העמדות האפשריות מתוך הדגשת הסייגים והמגבלות העקרוניים של כל נקודת ראות. לשם כך מובאת כאן ביבליוגרפיה מקיפה, ראשונה מסוגה, הסוקרת את רוב הפרסומים של ניטשה ועל ניטשה בשפה העברית משנת 1892 ואילך. כמה מאמרים בקובץ מתמקדים בסוגיית חיפושי האותנטיות האישית של היהודי החדש, דהיינו החלוץ הציוני כיחיד, אשר מעבר לתביעות תנועתו לחיים קולקטיביים אינטנסיביים ומעבר למסכי האידאולוגיה ביקש את הייחוד ואת הזהות הפרטית. הקריאה ל'תיקון' אישי באה לביטוי נוקב בדבריו של א"ז רבינוביץ בשנת 1920: 'לא קליפורניה היא ארץ ישראל. לא מפני שעפרות זהב לה אנו חוגגים את עפרה, אלא מפני שבה אנו מקווים לתקן את פגימות נשמותינו'. לא אחת בהשראת הגותו של ניטשה ביקוש רבים לתקן את ה'פגימות' האלה.

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

הספר מיועד בראש ובראשונה לתלמידי פילוסופיה שזו להם ההיכרות הראשונה עם הלוגיקה. אולם הן מבחינת היקף הנושאים שבהם הוא דן והן מבחינת עומק הטיפול בחלק מהם, הוא מעבר לספר מבוא, כך שגם תלמידים מתקדמים יותר יכולים למצוא אותו לעזר. כמו כן, הוא יכול לשמש תלמידי מתמטיקה, מדעי המחשב, בלשנות ומדע הקוגניציה המעוניינים בגישה הפילוסופית ללוגיקה.

הספר האדם הדיאלוגי עוסק בתרומתו של מרדכי מרטין בובר למחשבה המערבית בעת החדשה. מטרתו לפתוח צוהר למבקש להציץ בנבכי הגותו של בובר, מקורותיה ועיקריה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שנוצרה, ועל בסיס הידע המחקרי שהצטבר מאתר הספר את הנקודה הארכימדית של מחשבת בובר. לספר שני שערים. הראשון מתמקד בביוגרפיה הרוחנית של 'בובר המאוחר'. פרק זה בחייו מתחיל עם הצגתו של העיקרון הדיאלוגי בספרו 'אני ואתה' ומסתיים בהצגת אנתרופולוגיה פילוסופית לקראת אחרית הימים. באמצעות הדיאלוגיזם של מטבעות הלשון 'בובר המאוחר' ו'האדם הדיאלוגי' מדגיש המחבר את המבדיל בין תקופה זו לתקופה שקדמה לה ואת עובדת היותה חתומה בחותם הדיאלוגיזם על גלגוליו ויישומיו. חלקו השני של הספר הוא פילוסופי. הדיון כאן ממקם את מחשבת בובר על רצף מהלכה ההיסטורי של המחשבה המערבית, במיוחד זו המושפעת מן המהפכה הקופרניקאית של קאנט. קאנט, טוען המחבר, הוא דמות המפתח להבנת הפילוסופיה של בובר והערכת תרומתה המקורית. לדעתו בובר מציע את הדיאלוג כדרך שבה ניתן לאדם לגשר על התהום שעליה הצביע קאנט. מלבד הדיון הנרחב בקאנט, ניתן למצוא בספר ניתוח משווה של הגות בובר עם הגותם של רוזנצווייג, דילתיי, הוסרל, היידגר, קסירר, שלר, יאספרס, מרסל ואחרים.