איכר זקן ואביון מוצא לפתע אוצר שנטמן ליד אח הבית על ידי סבו. העושר הבלתי צפוי אינו מיטיב עמו. הוא מלא דאגה בלתי פוסקת שמא יגנבו אותו, בודק וחוזר ובודק אם עדיין הוא טמון היכן שהיה טמון, חושד בכולם שמא גילו את מקומו וסילקוהו וירא להתרחק מן הבית ומן האוצר. הוא נרדף, אומלל שחייו אינם חיים, וכל עוד הזהב ברשותו אין לו מנוח. בסופו של דבר נגנב ממנו האוצר, ולאחר שדעתו כמעט נטרפת עליו הוא מוחזר לו על ידי בחור צעיר המבקש לשאת את בתו לאישה. עתה יש לאוצר תכלית –נדוניה לבת. אבן נגולה מלבו של אביה: 'יום ולילה לא ידעתי מנוח, עכשיו אישן'. האוצר הוא אחד המחזות האהובים והמשעשעים של פלאוטוס. מולייר, שהמחזה מצא חן בעיניו מאוד, עיבד אותו והתאימו לתקופתו במחזהו הקמצן, תוך שהוא קוטף מן האוצר ומתרגם את כל הצימוקים.

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.

האם העלאת מחזה קלסי על הבימה הישראלית משמעה הפיכתו להצגה בעלת אמירה מקומית מעודכנת ורלוונטית? האם הגישה הפרשנית שהבימאי מעניק למחזה תלויה בנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות? הספר מחזאי מדבר עם בימאי , העוסק בהעלאת המחזאות הקלסית בתאטרון הישראלי הרפרטוארי משנת 1973, דן בשאלות אלו. המחברת עוקבת מקרוב אחר מקורות ההשראה, תהליכי היצירה ואמצעי המבע של מחזאים ובימאים ומגלה את המפתח לפיענוח סוד הצלחתן ושרידותן של יצירות מופת מן העבר הרחוק והקרוב. ספר מקורי זה מציע עיון מעמיק ורחב יריעה במפגש התרבויות המתרחש על בימת התאטרון בין הדרמה הקלסית – אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, שייקספיר, איבסן, לורקה, ברכט, בקט ויונסקו - לבין הפרשנות העכשווית של בימאים יוצרים. באמצעות הדיון בהעלאות שונות של אותם מחזות, מודגשת מורכבותו של השיח בין המחזאי לבימאי בהקשר החברתי והפוליטי הישראלי. השפה התאטרונית שגדולי הבימאים של התאטרון הישראלי העניקו לדרמה העולמית הטובה ביותר עומדת במרכזו. בספר נכללים תצלומים רבים מהצגות מכוננות שהועלו על בימות התאטרון הישראלי. מחזאי מדבר עם בימאי עוסק בסוגיות אמנותיות, חברתיות ופוליטיות כאחד, והוא מקור ראשון במעלה לכל המתעניין במתרחש על בימת התאטרון הישראלי בעשורים האחרונים.

לא נראה סוף למלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסית בין אתונה לספרטה, שהחלה בשנת 431 לפסה"נ וכבר מלאו עשר שנים להתחוללותה. טְריגַיוֹס, אזרח אתונאי שמאס במלחמה, מחליט להגיע לאולימפוס ולשוחח על כך עם האל זאוס. בהגיעו לשם הוא לומד שהאלים עזבו את האולימפוס והשאירו את זירת ההתרחשויות לאל המלחמה, והלה כלא את אלת השלום במערה. טריגיוס משחרר את אלת השלום מכלאה, משיב אותה לאתונה וחוגג את תוצאות השלום בחגיגה עליזה ובכלולות עם אחת מבנות לווייתה של האלה. במחזה אחר של אריסטופאנס, האכארנים, השיג הגיבור דיקיאוֹפּוֹליס שלום פרטי לעצמו בלבד. ב השלום טריגיוס מבקש ומצליח להשיג שלום לכלל היוונים. המחזה השלום הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 421 לפסה"נ וזכה במקום השני. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

שני זוגות של אחים ישנם במחזה: האבות, מיקיו ודמאה, ובניו של דמאה, שאחד מהם אומץ על ידי מיקיו. הבנים ומעשיהם מספקים לעלילה את היבט האהבה והתשוקה של הצעירים, אך האחים שבכותרת המחזה הם האבות. אורחות חייהם והשקפותיהם על חינוך בניהם שונות זו מזו, ומעשי הבנים הם בבחינת המחשה של תוצאות דרכי החינוך השונות. כיאה לקומדיה הכול מסתיים בכי טוב: הצעירים זוכים בבחירות לבם והזקנים מתפייסים. המחזה האחים מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 160 לפסה"נ בחגיגת הקבורה של לוקיוס אימיליוס פאולוס, שערכו שני בניו. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

עבד פיקח ושנון, בעל לשון חריפה ואלף מזימות, מבטיח לאדונו הצעיר והמיואש להשיג למענו את הנערה שהוא אוהב. אדוניה של הנערה, הסרסור בליו, כבר מכר אותה בסכום כסף גדול לחייל מוקדוני, וזה שלח שליח לקחתה. פסאודולוס מצליח להוציא לפועל את הבטחתו בתחבולות שונות ומשעשעות. העלילה נעה במהירות מתכנית אחת לאחרת, מתחבולה לתחבולה וממעמד מהנה אחד למשנהו. מלבד פסאודולוס עולות על הבמה נפשות פועלות אחרות, שנונות ומשעשעות לא פחות ממנו, המסייעות בידו. פסאודולוס מוציא את הנערה מרשותו של הסרסור, וגם מוציא מאדונו סכום כסף לא מבוטל. המחזה מסתיים בחגיגת ניצחונו. פלאוטוס כתב את המחזה פסאודולוס בזקנתו. הוא הוצג לראשונה בשנת 191 לפסה"נ, זכה לפופולריות רבה ובמשך שנים רבות הוצג שוב ושוב.

איך יימלט אב מפירעון חובותיו הכבדים, שבהם שקע בגלל בזבזנות בנו? הוא רוקם תכנית נפלאה: לשכנע את בנו ללמוד בבית ספרו של סוקרטס כיצד 'להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת' על מנת לרמות את נושיו, להיחלץ מלחצם ולא לשלם את המגיע להם. הבן אינו נלהב מן התכנית ומסרב לעשות כמצוותו. לא נותרה לאב בררה אלא ללמוד בעצמו בבית ספרו של סוקרטס. למרבה הצער, הוא מתגלה כתלמיד לא יוצלח שאינו מסוגל לקלוט את הרעיונות החדשים. סוקרטס מגרשו מבית הספר ומציע לו לשלוח את בנו תחתיו. הבן מתרצה, מתקבל לבית הספר ומסיים את לימודיו בהצלחה, אך הוא משתמש במיומנויות שרכש בתורת הנאום והשכנוע גם לצרכים אחרים, שאותם לא חזה אביו מראש. המחזה העננות הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 423 לפסה"נ. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

יש סריס בעלילת המחזה, אפילו שני סריסים, אך אחד מהם אינו סריס אלא 'סריס' ודווקא הוא הופקד על שמירתה של נערה בתולה. לו לא ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו, בוודאי היה נחשב למי שהעמיד פנים. שתי פרשיות אהבים של שני אחים שזורות זו בזו בעלילה ושתיהן באות לסיומן המוצלח בדרך לא מקובלת ולא צפויה. המחזה הסריס מאת פובליוס טרנטיוס אפר הוצג בשנת 161 לפנה"ס והיה למחזה המצליח ביותר של טרנטיוס, הן בתמורתו הכספית הן בהתלהבות שבה קיבל אותו הקהל. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא והערות.

מותו של אוריפידס הותיר את אתונה בלי מחזאים הראויים לשמם. האל דיוניסוס, פטרון הצגות התאטרון, מחליט לצאת למסע קשה אל השאול כדי להשיבו משם לארץ החיים, כי כלתה נפשו אליו. הוא מבקש הוראות דרך מהרקלס הגיבור, שהיה בשאול ושב משם בשלום, ומחופש להרקלס, עם עבדו קסנתיאס, הוא עושה דרכו לארץ המתים. הוראות הדרך של הרקלס אמנם מתממשות, אך בסופו של דבר דיוניסוס מוצא עצמו בנסיבות שלא פילל להימצא בהן: שוכני השאול, הסבורים שהוא הרקלס, יש בהם הרוצים להיפרע ממנו על מעלליו בביקורו הראשון, ואילו אחרים מבקשים לארחו ברוחב יד. בצר לו דיוניסוס מחליף בגדים וזהות עם עבדו כל אימת שהוא מחליט שכדאי לו, או שלא כדאי לו, להיות הרקלס. לבסוף הוא פוגש בפלוטון מלך השאול, וזה שם אותו לשופט בין אייסכילוס לאוריפידס, הטוענים כל אחד לבכורה של המחזאי הטוב ביותר. כוונתו של דיוניסוס הייתה להשיב לארץ החיים את אוריפידס, אך בסופו של העימות בין המחזאים, בהיפוך מפתיע ומשעשע, הוא משנה את דעתו ומעניק את הבכורה לאייסכילוס. המחזה הצפרדעים הוצג בשנת 405 לפנה"ס, שנה לפני סיומה של המלחמה הפלופונסית בתבוסתה של אתונה. בזכות העצה שהשיא אריסטופאנס לאנשי עירו בפרבסיס – השבת זכויות אזרח למי שאיבדו אותן בהפיכה האוליגרכית של שנת 411 וכן לכל מי שיהיה מוכן להילחם למען העיר – זכתה ההצגה במקום ראשון בתחרות וגם, מעשה ללא תקדים, בהצגה חוזרת.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

האבות נוסעים אל מחוץ לעיר לרגל עסקים, והבנים מנצלים את חירותם לניהול פרשיות אהבים אסורות. בסיוע עבד שהופקד על השגחתם ומלחך פנכה בקי בהלכות משפט, המוכן לעזור תמורת ארוחה דשנה, שני הצעירים המאוהבים משיגים את מבוקשם. האחד נושא את אהובתו לאישה, השני קונה את שלו מידיו של סרסור ומשלחה לחופשי, ואילו מלחך הפנכה הערמומי והנועז – גיבורו הראשי של המחזה – זוכה תמורת שירותיו לארוחות חינם, כל אימת שירצה בכך, בבתיהם של אלה שעמם היטיב. המחזה פורמיו מאת פובליוס טרנטיוס אפר, שהוצג בשנת 161 לפנה"ס, כמוהו כשאר מחזותיו של טרנטיוס, הוא מחזה תככים: היריבים מתחבלים תחבולות ותחבולות נגד מחוכמות, ומתחבולה לתחבולה העלילה מתגלגלת עד לסוף שכולו טוב. מבוא והערות: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

דבר ידוע ומפורסם הוא וכל מי שאזניו בראשו שמע לא אחת, כי בעולמנו העושר איננו נמצא בידיים הנכונות. הצרה היא, שבדומה למזג האוויר, כולם מתלוננים ואיש איננו עושה דבר לתיקונו של המעוות. סליחה, טעות! היה בכל זאת איש אחד, חרמילוס – אזרח אתונה צדיק ועני, כמובן – שהחליט לשנות סדרי עולם. הוא גילה את הסיבה לחלוקה הבלתי צודקת של העושר בתבל: פלוטוס, אל העושר, הוא עיוור ובגלל עיוורונו איננו מצליח למצוא את דרכו אל בתי הטובים והישרים. חרמילוס מחליט לרפא את האל ממומו ותכניתו מצליחה בידו. פלוטוס פוקח את עיניו ומיד משתנים סדרי עולם – הרשעים יורדים מנכסיהם והצדיקים מתעשרים. פלוטוס , המחזה האחרון של אריסטופאנס ששרד בידינו (הוצג בשנת 388 לפנה"ס), משקף את השפל והדלדול, שפקדו את אתונה לאחר מפלתה במלחמה הפילופונסית ואבדן האימפריה הימית, שפגע קשה בכלכלתה ורושש שכבות אוכלוסייה רחבות. המחזה מתאר אוטופיה סוציאלית ויוצר עולם דמיוני, שבו חרמילוס ושאר אזרחי אתונה משיגים עושר ורווחה החסרים להם למעשה. אם לשפוט על פי מספר כתבי היד של המחזה, היה פלוטוס יצירתו הפופולרית ביותר של אריסטופאנס בימי קדם, בימי הביניים ובתקופת הרנסנס. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.