כיצד הפכה תקשורת ההמונים לתחום מחקר חשוב ולמקצוע אקדמי מבוקש באוניברסיטאות ובמכללות תוך זמן קצר יחסית? אין חולקים עוד על מקומם המרכזי של אמצעי התקשורת בחיי היום-יום ועל התפקיד שהם ממלאים בהנעת מערכות חברתיות וציבוריות. עם זאת רבות התהיות לגבי טיבו של נושא תקשורת ההמונים כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. פרופ' חנה אדוני וד"ר ענת פירסט מתמודדות עם סוגיה זו. הן בוחנות ומנתחות בספרן את הבעיות המרכזיות הכרוכות במעמדו של המקצוע כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. הן מסתמכות על ניסיון אקדמי עשיר ועל מקורות מגוונים הכוללים תעודות מארכיונים של האוניברסיטה העברית, פרסומים של מכון גוטמן בירושלים (המכון למחקר חברתי שימושי), תכניות לימודים וידיעונים של המחלקות לתקשורת במוסדות האקדמיים בישראל, וכן על ראיונות עם חוקרים בכירים בתחום זה. הספר מחקר התקשורת והוראתה הוא פרי מחקר חלוצי, יחיד מסוגו, המניח נדבך חשוב לחקר התקשורת בישראל: בחינת התפיסה של מקצוע התקשורת באקדמיה באמצעות מקרה בוחן - לימודי התקשורת באוניברסיטה העברית, שעד שנות השמונים של המאה העשרים הייתה המוסד האקדמי היחיד שהציע לימודים בקומוניקציה. ניתוח מקיף וממצה של התפתחות המחלקה לתקשורת מאפשר להתחקות אחר הדילמות המובְנות במחקר ובהוראה האקדמית של התחום. שתיים מן הבעיות המרכזיות הנדונות הן התוויית הגבולות הדיסציפלינריים המדעיים של המחקר ובחינת השילוב של המחקר העיוני עם הכשרה פרופסיונלית בעיתונאות. לספר שני חלקים: הראשון מציג את המסגרת התיאורטית שממנה נשאבו הממדים הרלוונטיים להתפתחות התחום ואת הדילמות המובְנות בחקר התקשורת, על רקע הוויכוח המתנהל בסוגיה זו בארצות הברית ובאירופה. חלקו השני והעיקרי מוקדש לסיפור הקמתה והתבססותה של המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נועד לחוקרים, למורים ולתלמידי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטאות, במכללות ובמסגרות אחרות. עניין רב ימצאו בו גם היסטוריונים וחוקרי תרבות המתחקים אחר התפתחותם של המוסדות האקדמיים בישראל.

סוגיית האי-ציות האזרחי היא מהתופעות המורכבות במכלול היחסים שבין הפרט למדינתו. אי-הציות לחוק במדינה דמוקרטית, שהכרעות ממשלתה יונקות את סמכותן מתמיכת הרובף היא ללא ספק סוגיה סבוכה במיוחד. באסופה זו מכונסים חיבורים עיוניים, ציורים וצילומים, שתכליתם להאיר את השאלות המגוונות הכרוכות בתופעות של אי-ציות אזרחי ושל סירוב בעת כיבוש. חיבורים, ציורים וצילומים אלה בוחנים את הכיבוש והסרבנות על היבטיהם הפוליטיים, הפילוסופיים, המוסריים והתרבותיים, ואף מרחיבים את מעגל הדיון מעבר להקשר הקונקרטי של הכיבוש הישראלי את האוכלוסייה הפלסטינית.

אבנרי היה במשך ארבעים שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, בלי מורא ובלי משוא פנים, פנים אפלות באוטופיה הציונית בהתממשותה. ניצה אראל בוחנת את ייחודו של 'העולם הזה' ואת האופן בו שיקף ואף זירז התפתחות של תהליכים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. זאת באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שהתפרסמו בו בשנים 1950—1965, ובדיקת מערכת היחסים בין השבועון ועורכו לבין כוחות שונים בשדה הפוליטי והעיתונאי. בסגנונו המיוחד ובחושיו העיתונאיים הצליח אורי אבנרי להביא לשינוי פניה של העיתונות הישראלית. הספיקות שעורר 'העולם הזה' דרבנו חשיבה עצמאית והעלו שאלות מרכזיות בדבר אופייה של החברה בישראל: האם תהיה מדינת ישראל מדינת לאום יהודית אתנוצנטרית או תפתח לאומיות ישראלית כלל-אזרחית פתוחה המבוססת על ערכים אוניברסליים? זו השאלה שהעלו אורי אבנרי ו'העולם הזה' לדיון מיד לאחר קום המדינה. זו גם השאלה העומדת ביסוד קיומה של ישראל היום.

ה'אוריינט', שבועון בשפה הגרמנית שיצא לאור בשנים 1942–1943 בעריכת וולפגנג יורגראו וארנולד צווייג, היה אחת התופעות התרבותיות הייחודיות של העלייה דוברת הגרמנית בארץ ישראל. מאביב 1942 עד לחיסולו באביב 1943 הוא שימש ביטאון ליהודים יוצאי השמאל הגרמני המרכז אירופי שהגיעו ארצה מאימת השלטון הנאצי בארצם. בנטייתו הפוליטית השמאלנית, ברקע הלא ציוני של אנשיו ובבדלנותו התרבותית והפוליטית היה ה'אוריינט' סמן קיצוני בקשת העיתונות של העלייה הגרמנית ועל כן העלה את חמתם של רבים בחברת היישוב. בה בעת היה השבועון הארץ ישראלי חלק מעיתונות השמאל הגרמני הגולה שיצאה לאור ממוסקווה ועד ניו יורק, מפריז ועד בואנוס איירס. תופעת ה'אוריינט' טרם נבחנה במחקר מונוגרפי. הספר פורס את קורות השבועון ומנתח את הסוגיות המרכזיות שנידונו בו מכמה היבטים היסטוריים: השבועון כחלק מן הגלות הפוליטית מהרייך השלישי; השבועון בראי תולדות יהדות מרכז אירופה; השבועון כמרכיב ייחודי בפסיפס התרבותי והפוליטי של היישוב העברי. הספר פותח צוהר לעולמם של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים לא ציונים שנעקרו מארצות מוצאם בשנות הרייך השלישי והגיעו לארץ ישראל, לחברה שהאידאולוגיה השלטת בה חתרה לבניין אומה עברית.

הספר עוסק באמנות השכנוע בעבר ובימינו. הוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון דן באמנות השכנוע ובתגובות המאזינים ביוון העתיקה במאה השמינית לפסה"נ ועד המאה השנייה לסה"נ. החלק השני דן באמנות השכנוע ובתגובות המאזינים ברומא העתיקה מתקופת הרפובליקה הרומית הקדומה ועד המאה הרביעית לסה"נ. החלק השלישי עניינו הנואם והמאזין בימינו – בעיות, סכנות והצעות לפתרון. הספר מנתח את הגורמים העלולים להחדיר באדם דברי שקר ואת אלה המאפשרים לנצל את אמנות השכנוע למטרות ישרות והגונות.

הראיון הוא כלי עזר חיוני לכל אנשי המקצועות המסייעים: מטרת ספר זה, להאיר היבטים בסיסיים של הראיון במטרה לשפר את היכולת של מראיינים להבין ולבצע ראיונות מסייעים. הדיון מתמקד בשני מרכיבים חשובים של הראיון: האזנה ודיבוב. חשיבותה של האזנה נכונה להבנה טובה של המרואיין, ושידור מדוייק של הבנה זו, מורגשת ומודגמת.