"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

מתי רשאית מדינה לתבוע מאזרחיה למות למענה במלחמה? מתי רשאית מדינה לתבוע מחייליה להרוג את חייליה של מדינה אחרת במלחמה? על פי התיאוריה הפוליטית הליברלית, מותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף רק במלחמה של הגנה עצמית. אבל בישראל חיות קבוצות הסוברות שמותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף במלחמת ברירה, למשל מלחמה שמקורה בטעמים דתיים. התיאוריה הפוליטית והמשפט מכירים בשתי דוקטרינות המאפשרות לחיילים לסרב להשתתף במלחמה: אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון. כאשר המדינה תובעת מחיילים חילונים שירות בשטחים, היא תובעת מהם מוות והרג בשמן של תאולוגיות דתיות. חיילים כאלה צריכים ליהנות מהגנתה של דוקטרינה שלישית, "סרבנות מכוח תרבות": סרבנות לשרת שירות התובע מעשים מכוחה של תרבות שאינה חלק מהתרבות, מהזהות ומהאישיות של החייל.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הפילוסוף הגדול פרידריך ניטשה (1900-1844) קורא תיגר בכתביו על מוסכמות חברתיות ומעמיד לדיון ביקורתי את המוסר, הדת, המדינה, הממסד והבורגנות. עם זאת, עד לפני זמן לא רב רווחה בין החוקרים התפיסה שניטשה אינו פילוסוף פוליטי וחברתי אלא פילוסוף של האינדיווידואל, הגאון היוצר. בשל תפיסה זו התעלמו עד כה מתובנותיו המעמיקות ביחס לחוק ולמערכת המשפט. תובנות אלה, הפזורות בכל כתביו, מצטיינות בכתיבה בהירה וקולחת – תכונה שלא תמיד מאפיינת את כתביו האחרים. אסופה זאת, המכנסת לראשונה את כתביו של ניטשה בתחום המשפט והפילוסופיה של המשפט, ערוכה לפי נושאים, ובהם: הכמיהה האנושית לחיים ממושמעים, מקור החוק, המדינה, העבריין, רצון חופשי, חטא, אשמה וענישה. האינטואיציה של ניטשה וחדות המבט שלו הטרימו תובנות שמקבלות היום ביטוי מפורש ושיטתי, כך שהדיון בהגותו מאתגר ומעורר מחשבה גם בימינו אלה. הקריאה בכתביו תורמת לרכישת היכולת להתבונן במציאות הסובבת אותנו בעיניים ביקורתיות. זו מיומנות מיוחדת הדורשת אימון ותרגול, והעיסוק בכתביו של ניטשה בכלל, ובעיקר דיוניו בענייני משפט, מחדדים מיומנות זו באופן ייחודי.

עבודתה של היועצת החינוכית מורכבת מאוד. היא פועלת בסביבה של המוסד החינוכי על כל רבדיו ובסביבה הקהילתית, ובכל אלה עליה לתמרן במקצועיות ועל פי אמות מידה אתיות. הזיקות שלה מגוונות ביותר: לתלמיד, לכיתה, למורה, למורים, להנהלת בית הספר, להורי התלמיד ולהורי קבוצת התלמידים, לקהילה, לפעמים לשבט ולחמולה, למחלקת החינוך ולעירייה, למשרד החינוך, לפיקוח של שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ולפיקוח על המוסד. נאמנותה צריכה להיות נתונה לכולם, אך לא תמיד זה אפשרי כי האינטרסים של כל הנפשות הפועלות אינם מתיישבים זה עם זה. מכאן ההכרח לפתח יכולת לתמרן בדרך הגיונית ואתית בים סוער מלא מכשולים. ספר זה הוא ראשון מסוגו המוקדש ליועצת החינוכית, ומבקש לעזור במציאת פתרונות לדילמות אתיות שאתן היא מתמודדת. הספר מיועד לציבור היועצות החינוכיות, למנהלי בתי ספר ולכלל המורים וההורים.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

העיסוק בגישור מעלה שאלות הנוגעות לפרקטיקה הראויה של מגשרים. האם נכון להציע "הצעת מגשר" לפתרון הסכסוך ובאילו תנאים? כיצד לנהוג כאשר יש פערי כוחות משמעותיים בין מגושרים? האם המגשר אחראי למנוע תוצאות גישור מסוימות, בלתי חוקיות או לא הוגנות, למרות רצונם של הצדדים בגישור לסיים את הגישור בהסכם? שאלות אלה ורבות אחרות אינן מקבלות מענה בקודים אתיים למגשרים ואינן זוכות לליבון ולמענה ברור ומנומק בספרות המקצועית הקיימת. אתיקה של גישור: קודים אתיים והתמודדות עם דילמות הוא הספר הראשון בישראל המציג תפיסה תיאורטית של אתיקה מקצועית בגישור ולצדה קודים אתיים למגשרים ודוגמאות מעשיות לדילמות אתיות ודרכים לפתרונן. הספר מספק מקור ראשון וייחודי של אתיקה מקצועית בגישור למגשרים, למגושרים ולעורכי דין המייצגים מגושרים, ונוסף לכך – לחוקרים, מרצים, סטודנטים, מדריכים וחניכים בקורסי גישור. הספר נותן ביטוי לידע ולעשייה הייחודיים שפותחו במרכז הגישור בקהילה קריית אונו בתחום האתיקה , וחולק את תוצרי עבודתו של פורום האתיקה שפועל במרכז מ-2012.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.