תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

Ada Rapoport-Albert has been a key player in the profound transformation of the history of hasidism that has taken shape since the 1970s. She has never lacked the courage to question conventional wisdom, but neither has she overturned it lightly. The essays in this volume show the erudition and creativity of her contribution to rewriting the master-narrative of hasidic history. Thanks to her we now know that eighteenth-century hasidism evolved in a context of intense spirituality rather than political, social, economic, or religious crisis. It did not represent the movement’s ‘classic period’ and was not a project of democratization, ameliorating the hierarchical structuring of religion and spirituality. Eighteenth-century hasidism is more accurately described as the formative and creative prelude to the mature movement of the nineteenth century: initially neither institutionalized nor centralized, it developed through a process of differentiation from traditional ascetic-mystical hasidism. Its elite leaders only became conscious of a distinctive group identity after the Ba’al Shem Tov’s death, and they subsequently spent the period from the late eighteenth to the early nineteenth century experimenting with various forms of doctrine, literature, organization, leadership, and transfer of authority. Somewhat surprisingly there was no attempt to introduce any revision of women’s status and role; in the examination of this area of hasidism Rapoport-Albert’s contribution has been singularly revealing. Her work has emphasized that, contrary to hasidism’s thrust towards spiritualization of the physical, the movement persisted in identifying women with an irredeemable materiality: women could never escape their inherent sexuality and attain the spiritual heights. Gender hierarchy therefore persisted and, formally speaking, for the first 150 years or so of hasidism’s existence women were not counted as members of the group. Twentieth-century Habad hasidim responded to modernist feminism by re-evaluating the role of women, but just as Habad appropriated modern rhetorical strategies to defend tradition, so it adopted certain feminist postulates in order to create a counter-feminism that would empower women without destabilizing traditional gender roles. The essays in this volume are a fitting statement of Professor Rapoport-Albert’s importance to the study of hasidism, to Jewish studies as a whole, and to the academic scrutiny of religion. Written over a period of forty years, they have been updated for this volume with regard to significant detail and to take account of important works of scholarship written after they were originally published.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

ה'עצמי' הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית, הסוציולוגית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית הבוחנת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם. הוא מציג טיפולוגיה של חמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון ה'עצמי' והם: המבנה של היחיד במובנו כפרט בודד ומונאדי; המבנים של הדיאדה והטריאדה המייצגים את ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין שניים או שלושה אנשים; המבנה של הקבוצה הפסיכולוגית אשר חבריה מכירים זה את זה ומשפיעים זה על זה; והמבנה של החברה והקולקטיב הקודם לכל ביוגרפיה של יחיד וכולל 'עובדות חברתיות' שכופות עצמן על הפרט. חדשנותו של הספר טמונה בתיאוריו את המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם מנקודת מבט סינכרונית ובו-זמנית. הספר מתמקד באופנים המגוונים שעל פיהם תוארו מופעיהם של המבנים השונים בתרבות ובדרמה הישראלית. הוא מדגים כיצד שונות סטרוקטורלית נוטה להשפיע על החוויה הפנומנולוגית שנוצרת במבנים החברתיים; על סוגי השיח שהם מזמנים או מדכאים; על מופעי העצמי שמתבטאים במסגרתם; ועל הרצון והצורך של היחיד לבצע מעברים ביניהם. בעוד תפיסות עצמיות קלאסיות אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה חברתי מסוים כ'מסמן על' של העצמיות, הספר מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה, במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. הוא ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה וכיצד לכל מבנה חברתי יש תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. הספר שלפנינו חושף את המופעים המגוונים של מבנים חברתיים מרכזיים דוגמת היחיד, הזוג, השלושה והקבוצה, כפי שהם משתקפים בדרמה הישראלית, החל מקום המדינה ועד ימינו. הוא מציע קריאה חדשנית ובינתחומית לטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית דוגמת: 'הוא הלך בשדות'; 'בערבות הנגב'; 'הם יגיעו מחר'; 'קרא לי סיומקה'; 'חדווה ואני'; 'ילדי הצל'; 'לילה במאי'; 'טיפולים אחרונים'; 'ליל העשרים', 'חברות הכי טובות' ועוד. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב

The ‘Jewish mother’ figure is a hallmark of Jewish culture, one which appears in the works of rabbis, artists, poets, and activists across time and place. While depictions of mothers and motherhood abound in Jewish writings, they vary significantly according to social context. These representations therefore offer important insights into the Jewish cultural imagination, and the ways in which writers resort to the figure of the Jewish mother to comprehend and construct their world. The contributors to this volume highlight the complex network of symbols and images associated with Jewish mothers and motherhood as well as the vast array of social, historical, and cultural patterns that characterizations of mothers reflect. Each essay treats the topic from a specific perspective, spanning from mother--daughter relationships in the Talmud to depictions of mothers in twentieth-century American Jewish children’s literature. Collectively, they present a provocative examination of the ways mothers shape and problematize Jewish identity. This volume seeks to give the figure of the mother a new and enhanced place at the heart of Judaism: not only as a central figure in family life, but also as a key agent in the transmission of Jewish religion and culture.

מראליזם למשיחיות דן בתמורה הדרמטית שעברה הציונות הדתית בעקבות המלחמה. טענת הספר היא, כי המלחמה הביאה לידי הבשלה וגימור מגמה שסתרה את האתוסים והמיתוסים הבסיסיים של הציונות הדתית הקלאסית. מלחמת ששת הימים "חילצה" את הציונות הדתית מהסקטוריאליות ומהדימוי הירוד שאפיין אותה בעבר. המפגש רב העוצמה בין היסוד המשיחי לבין מנגנון הפיצוי על התדמית הירודה של הציוני הדתי התרחש במלחמת ששת הימים, והפך אותה לאירוע מכונן של התנועה הציונית הדתית. המלחמה שינתה את התודעה הדתית והפוליטית של הציונות הדתית, ותפיסת ההיסטוריה הראלית, שניווטה את דרכה של התנועה מראשיתה, קרסה, ואת מקומה תפסה "היסטוריה קדושה"; התפיסה החדשה של ההיסטוריה הפכה להיות הפרוגרמה של הפעילות הפוליטית הממשית. התמורה הקרינה גם על תפיסת המרחב הגופני ושיח המיניות שהתפתחו בקרב התנועה. ספר זה מציע תובנה חדשה למכלול התנהלותה הפוליטית, החברתית והדתית של הציונות הדתית, שהשלכותיה ניכרות בחברה הישראלית של היום.

ספר זה עוסק בעולמם של רבני הקהילות בתחום המושב במאה התשע-עשרה. אך שלא כמקובל בחקר עולם הרבנות, גיבורי הספר אינם הרבנים המפורסמים, ראשי הישיבות והצדיקים החסידיים, אלא דווקא רבני "השורה השנייה" – רבני הקהילות הקטנות שהיו עמוד השדרה של עולם הרבנות בן הזמן; אלה שהכירו מקרוב את עולמם של בני ובנות קהילותיהם ונדרשו לתת מענה למגוון רחב של שאלות, יומיומיות וקיומיות כאחד. מי היו רבנים אלה? מה היו תהליכי הכשרתם? האם זכו במשרתם בשל כישוריהם בתחומי הלימוד והדרשנות, בשל ייחוסם וקשרי המשפחה שלהם, או בשל העובדה שהיה בידם ההון הדרוש לקניית משרה זו? האם זכו ל"קביעות", או שמא ריחף איום הפיטורין באופן מתמיד מעל ראשיהם? כיצד נקבעו תנאי עבודתם ורמת שכרם, ומה היה מצבם הכלכלי? האם נתפסו בעיני בני ובנות קהילותיהם כרועים רוחניים וכמנהיגים שלעמדתם נודע משקל של ממש בכל הנוגע להיבטים השונים של חיי הקהילה? מה הייתה מערכת היחסים שלהם עם מוקדי הכוח המקומיים – דיינים, קצבים ובעלי הון? כיצד ניווטו בין חובותיהם כפוסקי הלכה לבין רצונם לעסוק בלימוד ובהוראה? על שאלות אלה, ורבות אחרות, עונה ספר זה המבוסס על בחינת עולמם של למעלה מאלף רבנים ששירתו בתפקיד זה.

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

בשנים האחרונות חלה עליה תלולה במספר הסטודנטים הלומדים קורס ב"כלכלת בריאות" במסגרות אקדמיות רבות ומגוונות. סטודנטים אלה הם ברובם "לא כלכלנים" ובעלי הכשרה קודמת במקצועות הבריאות לסוגיהם. הספר בא למלא חוסר בספר לימוד המציג את החומר בצורה אינטואיטיבית, לא פורמאלית ולא טכנית ומעל הכול – בעברית. הספר הוא פרי ניסיון רב בהוראת הקורס באוניברסיטאות העברית, בן גוריון, תל אביב וייל. הספר נועד לסטודנטים - גם אלה שאינם כלכלנים - הלומדים במסגרת תכניות מגוונות לבוגר ולמוסמך שנועדות להקנות תואר אקדמי במנהל מערכות בריאות ובסיעוד. הספר מבוסס על הקורס בכלכלת בריאות שניתן זה שנים רבות בתכנית למוסמך בבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. הקורס כולל חומר בסיסי בכלכלת בריאות: הביקוש לשירותי בריאות, שוק ביטוח הבריאות, התנהגות ספקי שירותי בריאות וסדרי תשלום, תנועות הטיפול המנוהל ותשלום לפי ביצועים, תפקיד הממשלה וביטוח בריאות ממלכתי והערכות כלכליות ברפואה. הספר נכתב ונערך על בסיס הקלטות של ההרצאות, ומובא בשפה מדוברת, ישירה ופשוטה. החומר מוצג בצורה אינטואיטיבית, לא פורמלית ולא טכנית ובראש וראשונה – בעברית. מובא בו ידע עדכני בסוגיות בכלכלת בריאות שצמחו במערכות בריאות שונות וזכו להד מחקרי תאורטי ואמפירי בעולם, וכן המחשות ודוגמאות ממערכת הבריאות הישראלית. כל פרק מסתיים בהמלצות לקריאה נוספת. רשימת מושגים והסבר להם מובאת בסוף הספר.

מהם הכוחות המעכבים נשים פלסטיניות פרופסיונליות בנגב להתקדם בשווקי העבודה בישראל? מהם גורמי ההצלחה המאפשרים להן לתמרן בין עבודה למשפחה? מדוע זהותן המעמדית החדשה מסתכסכת עם זהויות אחרות? מתי זהותן המעמדית מסייעת להן בקידום מעמדן הציבורי ומתי היא מהווה חסם בפני התקדמותן? הספר זהות מעמדית בהתהוות בוחן את צמיחתו של מעמד ביניים בקרב פלסטיניוֹת פרוֹפסיוֹנליוֹת בנגב באמצעות ניתוח מוצלב של ניסיון חייהן המקצועיים בזירות הפרטיות והציבוריות. תהליך זה נבחן דרך הממד החווייתי סובייקטיבי באמצעות שני היבטים: היבט האפליה והיבט הסוכנות (agency) . בהיבט האפליה נבחנים ה"קנסות" המושתים על נשים פרופסיונליות אשר עובדות בשוק העבודה היהודי והערבי ונחשפים ארבעה: קנס אתנו-לאומי (אפליה על רקע גזעי), קנס דתי (אפליה על רקע דתי), קנס מגדרי (אפליה על רקע מגדרי) וקנס שבטי (חיכוך בין הקוד המקצועי לקוד השבטי). במחקרה של ד"ר סראב אבורביעה־קווידר, המבוסס על ראיונות עם עשרות נשים פלסטיניות־בדוויות, המחברת מאירה את הקטגוריה המעמדית כציר ניתוח החושף פרקטיקות קולוניאליות ופטריארכליות אשר אינן מכירות בזהותן הפרופסיונלית, ומפעילות מסמנים תרבותיים, דתיים וקולקטיביים המייצרים פרדוקס של שוליות מעמדית. למרות שנשים אלה רכשו הון כלכלי ואנושי המקנה להן מעמד גבוה בחברתן, הון זה אינו מוכר בשוק העבודה. הפרדוקס מתחדד כאשר זהותן המעמדית הפרופסיונלית מצטלבת עם גזענות, דת ושבטיות. בעוד שבתחום הציבורי נשים אלה אינן זוכות להכרה מלאה, כמתבקש מזהותן החדשה, העלייה בכוחן המעמדי ניכרת בס ֵפרות הביתיות — בחיי הזוגיות והמשפחה, ובקהילה, שבהן זוכות הנשים להכרה וליוקרה.