שני זוגות של אחים ישנם במחזה: האבות, מיקיו ודמאה, ובניו של דמאה, שאחד מהם אומץ על ידי מיקיו. הבנים ומעשיהם מספקים לעלילה את היבט האהבה והתשוקה של הצעירים, אך האחים שבכותרת המחזה הם האבות. אורחות חייהם והשקפותיהם על חינוך בניהם שונות זו מזו, ומעשי הבנים הם בבחינת המחשה של תוצאות דרכי החינוך השונות. כיאה לקומדיה הכול מסתיים בכי טוב: הצעירים זוכים בבחירות לבם והזקנים מתפייסים. המחזה האחים מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 160 לפסה"נ בחגיגת הקבורה של לוקיוס אימיליוס פאולוס, שערכו שני בניו. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

עבד פיקח ושנון, בעל לשון חריפה ואלף מזימות, מבטיח לאדונו הצעיר והמיואש להשיג למענו את הנערה שהוא אוהב. אדוניה של הנערה, הסרסור בליו, כבר מכר אותה בסכום כסף גדול לחייל מוקדוני, וזה שלח שליח לקחתה. פסאודולוס מצליח להוציא לפועל את הבטחתו בתחבולות שונות ומשעשעות. העלילה נעה במהירות מתכנית אחת לאחרת, מתחבולה לתחבולה וממעמד מהנה אחד למשנהו. מלבד פסאודולוס עולות על הבמה נפשות פועלות אחרות, שנונות ומשעשעות לא פחות ממנו, המסייעות בידו. פסאודולוס מוציא את הנערה מרשותו של הסרסור, וגם מוציא מאדונו סכום כסף לא מבוטל. המחזה מסתיים בחגיגת ניצחונו. פלאוטוס כתב את המחזה פסאודולוס בזקנתו. הוא הוצג לראשונה בשנת 191 לפסה"נ, זכה לפופולריות רבה ובמשך שנים רבות הוצג שוב ושוב.

איך יימלט אב מפירעון חובותיו הכבדים, שבהם שקע בגלל בזבזנות בנו? הוא רוקם תכנית נפלאה: לשכנע את בנו ללמוד בבית ספרו של סוקרטס כיצד 'להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת' על מנת לרמות את נושיו, להיחלץ מלחצם ולא לשלם את המגיע להם. הבן אינו נלהב מן התכנית ומסרב לעשות כמצוותו. לא נותרה לאב בררה אלא ללמוד בעצמו בבית ספרו של סוקרטס. למרבה הצער, הוא מתגלה כתלמיד לא יוצלח שאינו מסוגל לקלוט את הרעיונות החדשים. סוקרטס מגרשו מבית הספר ומציע לו לשלוח את בנו תחתיו. הבן מתרצה, מתקבל לבית הספר ומסיים את לימודיו בהצלחה, אך הוא משתמש במיומנויות שרכש בתורת הנאום והשכנוע גם לצרכים אחרים, שאותם לא חזה אביו מראש. המחזה העננות הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 423 לפסה"נ. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

לגיבור המחזה, פילוקלאון (אוהב קלאון), אתונאי קשיש, מחלה מוזרה: הוא חולה שיפוט. בנו אנטיקלאון (שונא קלאון) מנסה לרפאו בדרכים מקובלות ובלתי מקובלות, ומשאינו מצליח הוא כולא אותו בביתם ומציב עבדים לשמור על הפתח לבל יימלט. לאחר ניסיונות הימלטות משעשעים בסופו של דבר משכנע הבן את האב לשנות את אורח חייו ולהגביל את תאוות השיפוט שלו לפשעים שבוצעו במשק הבית. הוא מסדר עבורו בית משפט על כל פריטיו, פילוקלאון יושב בדין ועורך משפט לכלב שגנב גבינה סיציליאנית. המחזה הצרעות עוסק בדרך היתולית במערכת השיפוט באתונה וגם בהיבטים מדיניים של השימוש בבתי דין לצרכים פוליטיים ואישיים. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

יש סריס בעלילת המחזה, אפילו שני סריסים, אך אחד מהם אינו סריס אלא 'סריס' ודווקא הוא הופקד על שמירתה של נערה בתולה. לו לא ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו, בוודאי היה נחשב למי שהעמיד פנים. שתי פרשיות אהבים של שני אחים שזורות זו בזו בעלילה ושתיהן באות לסיומן המוצלח בדרך לא מקובלת ולא צפויה. המחזה הסריס מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 161 לפנה"ס והיה למחזה המצליח ביותר של טרנטיוס, הן בתמורתו הכספית הן בהתלהבות שבה קיבל אותו הקהל. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא והערות.

מותו של אוריפידס הותיר את אתונה בלי מחזאים הראויים לשמם. האל דיוניסוס, פטרון הצגות התאטרון, מחליט לצאת למסע קשה אל השאול כדי להשיבו משם לארץ החיים, כי כלתה נפשו אליו. הוא מבקש הוראות דרך מהרקלס הגיבור, שהיה בשאול ושב משם בשלום, ומחופש להרקלס, עם עבדו קסנתיאס, הוא עושה דרכו לארץ המתים. הוראות הדרך של הרקלס אמנם מתממשות, אך בסופו של דבר דיוניסוס מוצא עצמו בנסיבות שלא פילל להימצא בהן: שוכני השאול, הסבורים שהוא הרקלס, יש בהם הרוצים להיפרע ממנו על מעלליו בביקורו הראשון, ואילו אחרים מבקשים לארחו ברוחב יד. בצר לו דיוניסוס מחליף בגדים וזהות עם עבדו כל אימת שהוא מחליט שכדאי לו, או שלא כדאי לו, להיות הרקלס. לבסוף הוא פוגש בפלוטון מלך השאול, וזה שם אותו לשופט בין אייסכילוס לאוריפידס, הטוענים כל אחד לבכורה של המחזאי הטוב ביותר. כוונתו של דיוניסוס הייתה להשיב לארץ החיים את אוריפידס, אך בסופו של העימות בין המחזאים, בהיפוך מפתיע ומשעשע, הוא משנה את דעתו ומעניק את הבכורה לאייסכילוס. המחזה הצפרדעים הוצג בשנת 405 לפנה"ס, שנה לפני סיומה של המלחמה הפלופונסית בתבוסתה של אתונה. בזכות העצה שהשיא אריסטופאנס לאנשי עירו בפרבסיס – השבת זכויות אזרח למי שאיבדו אותן בהפיכה האוליגרכית של שנת 411 וכן לכל מי שיהיה מוכן להילחם למען העיר – זכתה ההצגה במקום ראשון בתחרות וגם, מעשה ללא תקדים, בהצגה חוזרת.

סיפורי התחפושת במקרא יוצאים מן ההנחה כי "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב": ניתן להטעות את חוש הראייה, החד בחושים של בני האדם, אך אין להוליך שולל את אלוהים. רוב התחפושות הן גילויים של מרמה או אף של בריחה בלתי אפשרית מפני האלוהים, ועל הכל יבוא האלוהים במשפט. סיפורים אלה מגלים קירבה גדולה לעולמה של הדרמה, שבה נועד לתחפושת תפקיד נכבד. אין זו שאלה בלתי לגיטימית האם אין לסיפור המקראי מוצא בעולם הדרמה, או למצער קשר אל עולם זה.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

בשלושים שנות קיומו (1919-1949) היה התאטרון היהודי בברית המועצות מוקד של יצירה יהודית מודרנית, ששולבו בה העשייה הספרותית, המוזיקלית והוויזואלית, והוא שימש מוקד של הזדהות קיבוצית. השער הראשון של הספר כולל מאמרים על תולדות הבמה היהודית ברוסיה, באוקראינה, בביילורוסיה ובארצות הבלטיות, מתוך הדגשה מיוחדת של המתח בין השאיפה המתמדת לביטוי לאומי לבין מדיניות השלטון. הישגים אמנותיים מרשימים ביותר היו לתאטרון היהודי במוסקווה והוא זכה להכרה בין-לאומית. לניתוח שלוש הצגות בתאטרון זה מוקדש השער השני. יותר מכל אדם אחר סימל את התאטרון היהודי בברית המועצות הבמאי, השחקן ואיש הציבור שלמה מיכאלס, שנרצח בידי השלטונות. הרצח שימש אות לחיסולה של התרבות היהודית-הסובייטית. בדרכו האמנותית של שלמה מיכאלס עוסק השער השלישי. בספר מופיעים דברי מחקר ועיון מפרי עטם של היסטוריונים וחוקרי תאטרון מישראל, מרוסיה ומצרפת ורואות בו אור תעודות מארכיונים סובייטיים. כן כלולות בו מעל לחמישים תמונות, שרבות מהן מתפרסמות לראשונה. הספר כולל תמונות.

התאטרון, כפי שאנו מכירים אותו היום, שורשיו ביוון העתיקה. בתאטרון דיוניסוס שבאתונה הוצגו המחזות הקלסיים הגדולים: הטרגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס והקומדיות של אריסטופנס ומגדר. שם גם נקבעו המוסכמות הראשונות של התאטרון ומסורות משחק והצגה. משם עשה התאטרון דרכו לשאר חלקי העולם היווני, לרומא ולאימפריה הרומית, תוך שהוא מתאים עצמו בנדודיו מארץ לארץ לתנאים חדשים של מקום ותקופה. גם התאטרון של ימינו אינו אלא שלב בהתפתחות זו, שעדיין נמשכת והולכת. גם סוקרטס בעננים הוא אסופה של מסות ומחקרים הדנים בתאטרון היווני והרומי ובמקומו בחיי החברה, בתנאי הצגה והפקה, וכמו כן במבחר מחזות שהוצגו בו – טרגדיות וקומדיות. פרקי הספר מצטרפים יחד לתמונה מקיפה של התאטרון העתיק על היבטיו השונים. חותמות את האסופה ביוגרפיות של המחזאים מן הזמן העתיק, שזה תרגומן הראשון לעברית.

שני אתונאים שעייפו מהתדיינויות התמיד בבתי המשפט של אתונה ומתלאות העיר האחרות באים אל מקום משכנן של הציפורים, ושם הם מבקשים לפגוש את טראוס הדוכיפת, אדם שהפך לציפור, ולשאול אותו, הרואה במעופו את התבל כולה, היכן יוכלו למצוא עיר כלבבם להתיישב בה. מוצאים חן בעיניהם חיי הציפורים, הדומים לירח דבש תמידי, ועולה בדעתם הרעיון לבנות עיר בחלל האוויר, בתחומן של הציפורים, ולהפוך אותן לכוח החדש בתבל, שיתפוס את מקומם של אלי האולימפוס. הציפורים מקבלות את ההצעה ובונות את העיר 'תל-קוקו-העננית', החוצצת בין האלים ובין ניחוח הקרבנות שבני האדם מקריבים להם. האלים המורעבים נכנעים לכל הדרישות. פיסתטירוס תופס, למעשה, את מקומו של זאוס, והופך לא רק למלך הציפורים אלא גם למלך האלים ובני האדם. 'תל-קוקו-העננית' – עיר הקיימת בדמיון בלבד, מקום מילוט דמיוני – היא עיר אוטופית שאינה בנמצא בשום מקום, אך אריסטופאנס בנה אותה מאבני בניין מוכרות, מה שמאפשר לו לבקר את המציאות החברתית והמדינית של אתונה וללגלג על מרכיביה. העולם האוטופי מלא וגדוש בהתייחסויות לחיי ההווה באתונה על כל היבטיהם, המקומיים אך גם הכלל-אנושיים. אין פלא אפוא ששם העיר הפך לשם דבר בספרות אירופה ובתרבותה. הקומדיה הציפורים הוצגה בשנת 414 לפנה"ס והיא אחת הקומדיות הידועות ביותר והאהובות ביותר של אריסטופאנס.