קץ עידן הקורבנות מציג גישה מקורית לנקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של הדתות. השינויים הדתיים הדרמטיים שחלו בשלהי העת העתיקה הם חידה שהעסיקה כמה מגדולי החוקרים במערב. התאוריות הרווחות מדגישות את העימות בין הפגאניות לנצרות כציר המרכזי של תולדות הדת בשלהי העת העתיקה. גדליה סטרומזה בוחן מחדש הדגשים אלה, ומערער על התפיסה הרווחת הרואה את השינויים כהתפתחות פנימית מפוליתאיזם למונותאיזם בתוך העולם היווני-רומי. סטרומזה מבקש לראות את שורשי המהפכה לא במרחבי אגן הים התיכון אלא כממוקדים במזרח הקרוב. קץ עידן הקורבנות מדגיש את תפקידה של היהדות במהפכה הדתית, ובמיוחד את ההמצאה של צורה חדשה של חיים דתיים בעקבות חורבן הבית השני בשנת 70 לסה"נ. בהעדר קורבנות בעלי חיים, התפנה מקום לצורות פולחן חדשות שבמרכזן הדאגה לגאולה אישית, לימוד תורה, תפילה וצום, ומרחב לצמיחתן של קהילות דתיות, ושל תופעת הנזירות הנוצרית. לדעתו של המחבר, מה שקיבלה הנצרות מהיהדות – כתבי קודש, אתיקה דתית, היחס למוות ולמה שאחריו, ובעיקר היחס לקורבן -- הוא שאפשר לה לגבור על הדתות של העולם היווני-רומי ולשנות את מושג הדת עצמו.

קארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הגרמנים הידועים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, טען שהוא לא רק הסתייג מן המשטר הנאצי אלא אף פעל נגדו במסגרתה של קבוצה מחתרתית קטנה; אחד מחבריה, רוברט לימפרט, נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים שעות ספורות לפני הגעתם של האמריקנים. המחקר הנוכחי, המתבסס על מספר רב של מסמכים רשמיים ופרטיים שטרם פורסמו, חושף את קשריו הרבים של בוזל עם המשטר הנאצי ומגלה שאפילו בדצמבר 1944, כשגרמניה עמדה לקרוס, נשא בוזל נאום סוחף בפני מנהיגים נאצים ושיבח את המאבק למען הרייך של היטלר. ואולם, לאחר מפלת הנאצים מיהר בוזל להופיע כדובר הדמוקרטיה ובספטמבר 1945 הוקיע בחריפות את הנאציזם בנאום שנשא ליד קברו של לימפרט. המסמכים המתפרסמים בספר מגלים בפרוטרוט כיצד הצליח בוזל לשכנע את בית הדין לדי-נאציפיקציה כי סיכן את חייו עקב התנגדותו לנאצים. כמו כן מתפרסם בספר דין-וחשבון המאפשר לשחזר לראשונה את פעילותם הנועזת של לימפרט ושלושת חבריו ללימודים, שאכן נאבקו במשטר. פרופ' סר איאן קרשו, מחשובי חוקריה של גרמניה הנאצית, כותב על הספר כך: " בעבודה בלשית מצויינת הצליחו בנימין קדר ופטר הרדה למוטט, בצורה מרתקת, את הסיפור שקארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הבולטים ביותר בבאוואריה שלאחר המלחמה, יצר לעצמו על מנת לבסס את מהימנותו כאנטי-נאצי."

הרייך הגרמני השני התקיים בשנים 1871-1918. הוא קם ונפל בְּמלחמה. שתי דמויות דומיננטיות נקשרות לשמו: הנסיך אוטו פון ביסמרק והקיסר וילהלם השני. אולם יותר מכול נקשר הרייך השני לרייך שבא אחריו: הרייך השלישי ההיטלראי. האם אכן בישר הרייך השני את עלייתו של הרייך השלישי? האם הוקם בדם וברזל, ומלחמה ומילטריזם מאפיינים את 47 שנות קיומו? איזה תפקיד מילא ביסמרק במדינה הגרמנית? האם הייתה זו יצירה פוליטית אנכרוניסטית או הרכב פוליטי שמודרניות ושמרנות משמשים בו זה בצד זה? על שאלות אלו ואחרות עונה קובץ המאמרים שלפנינו. לראשונה נחשף הקורא הישראלי לפרות מחקריהם של חוקרים גרמנים, אנגלים, אמריקנים וישראלים העוסקים כמעט בכל היבט אפשרי של תקופת הרייך השני עד מלחמת העולם הראשונה, למשל: טכניקות השליטה והמניפולציה שהפעיל ביסמרק, המשברים הכלכליים שאפיינו את התקופה, חיי הקתולים והיהודים הגרמנים ותיאור דפוסי הקריאה, מנהגי השתייה והטעם של ההמון הגרמני. מן הספר עולה כי 'הרייך חסר המנוחה' התאפיין בריתמוס חיים תוסס, ליברלי ומודרני.

תרגום חלקים מספרו של אדולף היטלר "מאבקי" לעברית הוא בחזקת נסיון להציג לפני הסטודנט והקורא הישראלי בדרך בלתי אמצעית את מקורותיו האידיאולוגיים של הנאציזם. לפנינו המניפסט הרשמי ואולי החשוב של התנועה הנאצית, כפי שנכתב על ידי מנהיג התנועה, מניפסט שהדריך את המדינה הגרמנית משעה שהגיע מחברו, אדולף היטלר, לשלטון ב-30 בינואר 1933. המפגש עם מסמך זה מאיר הן את המקורות של התנועה הנאצית, הן את פעולותיה ואולי אף את פשר הצלחותיה. קריאה בספרו של היטלר הנה ללא ספק קשה. הן הסגנון והן תוכן הדברים מציגים גפני הקורא שעטנז של הגות מדינית וחברתית, דברי בלע, פורנוגרפיה גזענית וניסיון לשכתב את ההיסטוריה הגרמנית. אולם הרושם הרב שהשאיר הספר על קוראיו ובעקיפין על ההיסטוריה האירופית חייב לעורר את סקרנותו של החוקר והלומד בן ימינו: מה היה בדברים אלה כדי להלך קסם בשעתו על קוראיו? כיחד יש בהם כדי להבהיר את ההתרחשות ההיסטורית עצמה?