להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

המאמרים בכרך זה: דיאגו רוטמן | הסוכה וכפילתה: על העתקים, וריאנטים והדימוי הסטריאוסקופי שני תמרי מתן | כינוס המחולות העברי הראשון בקיבוץ דליה, 1944: פיענוח של אירוע ארכיוני וכוריאוגרפי הגר סלמון וכרמלה אבדר | תפארת ה'סֶטים': פרקסיס ופרשנות בהלבשת ילדים במשפחות חרדיות בישראל רוית ראופמן | המעשייה על הזאב והגדיים ואירועי ה־7 באוקטובר: פנטזיה ומציאות רוני שקד | טקסטים לאומיים פלסטיניים בצל הסכסוך

מהדורה חדשה אילו התמוטט סלע גדול בלב המדבר או עץ היה נופל בלב יער רחוק, במרחק של מאות קילומטרים מיצור חי כלשהו, האם היה משמיע קול בנפילתו? אנשים שונים ישיבו תשובות שונות לשאלה עתיקה זו. מבחינה אובייקטיבית יש שיאמרו כי הקול יישמע מכיוון שקול אינו מתקיים רק בראש המאזין. לעומת זאת, מבחינה סובייקטיבית, יש שיאמרו כי קול מחייב מישהו שיאזין לו. מה נכון? האם תשובה מורכבת זו קשורה למהות הקול? הכל בקול חוקר את תופעת הקול, מנסה להבין אותה ולהשיב בין השאר על השאלות שלעיל. הוא נכתב בכדי לענות על צורכי הסטודנטים והמורים, מתוך רצון לעדכן את הוראת הפיזיקה ולמלא את המחסור בספרי לימוד בתחום זה, המשויך להוראת הגלים. בספר יש פיתוח הדרגתי של מושג הקול תוך המחשה ניסויית מובנית, וכן ביטויים מתמטיים המתארים תופעה מופלאה זו. ההמחשות נבחרו כך שקורא סקרן יוכל לחזור על רוב הניסויים בסביבה ביתית ללא צורך בציוד מעבדה מיוחד. גם לקוראים שאינם בקיאים ברזי המתמטיקה הפיזיקלית המתארת את הקול, חיבור זה עשוי להוות חוויה ייחודית ולפתוח אשנב חדש בהבנת הפיזיקה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

אנו שמחים להציג בפני הקוראים את הכרך העשרים ושלושה של כתב העת מסורות: מחקרים במסורות הלשון ובלשונות היהודים . כרך זה כולל תשעה מאמרים העוסקים בהיבטים מגוונים של לשונות היהודים ובמסורותיה ובמאפייניה של העברית כפי שהם משתקפים בסוגות שונות. חמישה מן המאמרים דנים בתרגומים. שניים מהם עוסקים בתרגומים של ספרי מקרא לערבית היהודית. משה בר־אשר, אשר חקר ופרסם את השרח המערבי — הלוא הוא התרגום המגרבי למקרא — דן במאמרו בתופעות של לשון נקייה ועידון בלשון "מפני סכנה" בשרח לחומשים במדבר ודברים, ומעמידנו גם על הבדלים בתרגום בין שירת דוד בספר שמואל ב, כב לשירה בתהלים מזמור יח. תמר צבי בודקת במאמרה את שאלת מוצאן של חלופות התרגום המופיעות בתפסיר רב סעדיה גאון (רס"ג) לספר שמות על פי כתב היד המעולה של התפסיר, Yevr. II C1 , האצור בספרייה בסנקט פטרבורג. נַחֵם אילן דן בתרגום לערבית יהודית, שערך ר' מכ'לוף עידאן מג'רבה במחצית המאה העשרים, לחלקו השני של החיבור "פלא יועץ" פרי עטו של ר' אליעזר פאפו (בולגריה, 1786 — 1827). מאמר מאת יפה ישראלי עוסק בתרגום פיוט נודע שחיבר ר' יהודה הלוי "ישן, אל תרדם" לארמית היהודית החדשה על פי להג העיר סקז (כורדיסתאן האיראנית). אורה (רודריג) שורצולד מעמידה בפני הקוראים השוואה בין שישה תרגומים בלאדינו לתיאור האהוב במגילת שיר השירים, פרק ה, שמקורם הן במזרח הן במערב וזמנם מן המאה השש־עשרה עד המאה העשרים. אסף בן־משה מפנה את מבטנו למגוון הלשוני של יהודי עיראק, בעומדו על ההבדלים בין הלהג הערבי־יהודי המדובר של קהילת עאנה לבין הלהג המדובר של קהילת יהודי בגדאד. במאמרה של דלית אסולין נדונה לשונם של רבנים מזרחים שהצטרפו לחסידות ברסלב, שמוצאה אשכנזי. מאמרם של אפרים חזן ורחל חיטין משיח דן בסוגה אחרת, בחליפת איגרות שכתבו חכמים זה לזה בענייני ספרים, וקדם גולדין עוסק במאמרו בשירי חידה עבריים.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

המאמרים בכרך זה: מנחם כהנא | דרשות המכילתא דרשב"י לפרשות השבת: לדרך שימושו של עורך המכילתא דרשב"י במקורות מדבי ר' ישמעאל שמחה עמנואל | תשובות הרשב"א: מעט סדר במבוך כתבי היד מיכל עזיזה אוחנה | 'רקח מרקחת' לר' רפאל ברדוגו: על אגדות חז"ל, פרשנות וסמכות ברק הופמן | חילון, קבלה וחברה: מאיר ינא, מגדולי מקובלי עיראק במאה העשרים

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)