מהי הדרך שבה אנו מייצגים לעצמנו כיום את הזהות, את האנושיות, את המגדר, את הטבע, וגם את הדמוקרטיה, את היחס לזר, את מהותו של הידע, את תכלית המשפט – כל אלה לא נגזרים ממידע אובייקטיבי אלא מ”אידאולוגיה” המתכננת לשנות את הסדר החברתי והפוליטי ובעיקר את האנושי, לטובתו של מעמד שליט חדש ושונה שלא נראה כמותו? כל תקופה מבקשת לגבש את עֶקרון השלטון, אך האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית מציגה את עצמה כגורם של חופש שאיש מעולם לא העלה על דעתו, כעצם ביטויה של הדאגה האתית, כהתגלמות הדמוקרטיה. ההפך הגמור ממה שמתרחש הלכה למעשה. מן ההיבט של הסוציולוגיה של הידע, שמואל טריגנו מנסה לזהות את מוקדי הכוח ואת הסדר הסמלי החדש שאותה אידאולוגיה מבססת, במטרה להבין את ההקשר שבו היא התפתחה ואת מה שהיא מבטיחה לנו לעתיד לבוא – וכבר בימים אלה. הספר זכה ב”פרס החצופים” (2013) מטעם היומון הצרפתי לה פיגארו .

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

'האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית', כולל מאה טקסטים של יותר משלושים אנשי רוח צרפתיים, שמרביתם תורגמו לעברית לראשונה. היא נועדה לאפשר לקורא להתוודע אל מגוון התיאוריות שהתפרסמו במאה השמונה-עשרה על-מנת לאפשר התמודדות מחודשת עם ההנחות, הרעיונות והמסקנות, הסתירות והלבטים העולים ממחשבה תוססת, ביקורתית, המבקשת להבין את אופיו ומעשיו של האדם ולהעניק להם משמעות. הדעות המובעות באסופה זו הן רלבנטיות אף לבעיות הפרט והכלל כאן ועכשיו. הקורא ימצא בספר דיונים בשאלות חברתיות ומדיניות, במושגים הבסיסיים של השיח הפוליטי המודרני, בערכי הנאורות, ביחס לאחר, בדמותו דל האדם הנאור ובמתנגדיו. בין המחברים הכלולים באסופה: וולטר, רוסו, מונטסקייה, דידרו, סאד, מיראבו, מארה ורובספייר, ושורה של אנשי רוח ואנשי ציבור ידועים פחות אשר היטיבו להציג את חזון הנאורות והמהפכה: מרסיה, ד'אולבק, קונדורסה, בבף, סן-ז'יסט, ברנב, אולמפ דה גוז', אבה גרגואר, מאדאם דה סטאל, סיאס ושמפור. למקורות המכונסים כאן נוספו מבוא היסטורי, אחרית דבר וביוגרפיות של המחברים מאת עורך הספר, דניס שרביט, מן המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הקדמה נכתבה על ידי ראובן מירן, יוזם הספר.

בין עונג למוות דן בסיפורי קפקא מנקודת מבט שבאמצעותה ניתן להתגבר על מגבלותיה של השיטה הספרותית-לשונית ולפרוץ לעבר תהליכים והתנסויות סמויים מן העין. בין עונג למוות מרחיב אפוא את גבולות הדיון הספרותי, בוחן את תרומותיהם של הוגים שונים ומחדד הערכות שהעלה המחבר ביחס לייחודה ולמקומה של יצירת קפקא. אולם כשם שאין לחפש בו כל יומרה לאמירה סופית על אודות יצירה זו, אף שיש בו ניסיון להסיק מסקנות כלל-ספרותיות, כך הוא בשום פנים ואופן איננו "מחקר בפסיכולוגיה" של קפקא. לעומת זאת, זהו ספר המבקש להתמודד עם מגוון יחסי הגומלין שבין הכותב ללא-מודע שלו, על יסוד הכתובים ובאמצעות ניתוחן של תבניות הבעתו ותבניות חשיבתו. על כן הגישה הנקוטה בו היא מערכתית ובין-תחומית במוצהר, בהתבססות על מושגי תשתית ודימויי תשתית. אבנר להב, שבין עונג למוות הוא ספרו הראשון, היה בעבר מורה לספרות וללשון וגם עיתונאי בשפה הצרפתית. הוא פרסם מגוון מאמרי ביקורת ופרשנות בענייני ספרות (בעיקר) ואמנות, במוספים לספרות ובכתבי עת שונים. כיום הוא מתמסר לתרגום עיוני לעברית ובייחוד לתרגום ההגות הצרפתית בת-זמננו. השנה עתיד לראות אור בתרגומו, בהוצאת כרמל, ספרו הראשון בעברית של אנדרה גלוקסמן, שיח השנאה.

ספרו של אלבר ממי נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים, בעיצומו של תהליך הדה-קולוניזציה של המדינות הקולוניאליות האירופיות, בייחוד בריטניה וצרפת. ממי משרטט בבהירות את דיוקנאות הנכבש והכובש ובתוך כך מתאר את העוולות והסבל הרב שנובעים מן הכיבוש. הוא מסביר כיצד משטרים דמוקרטיים - האמונים על קיום זכויות האזרח ועל שמירת כבודו - אף הם מסתגלים למצב הקולוניאלי, ולמען רווחתם מאפשרים עוולות רבות וקשות. המחבר חושף את העיוות האנושי, הכלכלי והפוליטי שנמצא ביסוד הקולוניאליזם. ואולם המצב הזה פועל את פעולתו ההרסנית גם על הכובש, ועלול לפגוע במשטר הדמוקרטי במדינת האם. במבוא שלו טוען ז'אן פול סארטר שממי מדבר מנקודת מבט אוניברסלית: "הספר החסכני והבהיר הזה מקומו בקרב ה'גאומטריות הסוערות': האובייקטיוויות השקטה שלו היא סבל וזעם שהתגברו עליהם". בהקדמה למהדורה העברית אומר המחבר: "בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך. שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר". לספר נוספה מסה מאת דניס שרביט על אודות המחבר וספרו, ועל התובנות הנובעות ממנו לגבי המציאות הישראלית-פלסטינית.