בספר זה ימצא הקורא המשך לשני ספריו הקודמים של המחבר הדרך הממוצעת ו האמת הכפולה , שנסבו על עמדות אמצע בהגות היהודית המודרנית, שביקשו לשלב מסורת ומודרנה, והציגו גישות שונות להתמודדות עם המתח שבין התבונה להתגלות, בין הדת לדעת. ספר זה מציג לקורא את ההוגים המודרניים בזמננו, האוחזים באחת מעמדות השילוב האלה, הלא היא העמדה הדיאלקטית. יש בין ההוגים האלה מי שסברו כי המתח ניתן לפתרון, והקרע בתודעת האדם בין השכל לרגש, בין המוח ללב, ניתן לאיחוי, ויש מי שסברו כי הדיאלקטיקה בין קוטבי המתח היא בלתי פתירה, עמדה קרובה לעמדה הביניימית הקרויה עמדת “האמת הכפולה”. עמדת כמה מההוגים אינה ברורה, וחוקריהם חלוקים בשאלה אם פתרו את המתח והציעו איחוי אם לאו. גם המחבר מציע את דעתו במחלוקות אלו. הספר שלפניכם עוסק בעמדותיהם הדיאלקטיות של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק, הרב א”י השל, מיכאל רוזנק, ש”ה ברגמן, ליאו שטראוס, ע”א סימון, אמיל פקנהיים, הרב מרדכי ברויאר ודודו הרב יצחק ברויאר, תמר רוס, הרב שג”ר, משה מאיר, מיכה גודמן ואלחנן שילה. בנוסף, מוצגות פרשנויות להוגים אלו משל אבינועם רוזנק, אליעזר שביד, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, בנימין איש-שלום, אהוד לוז, דב שוורץ, הרב יובל שרלו, לורנס קפלן וחיים רכניצר. המחבר מערער על כמה מפרשנויות אלו ומציע פרשנות משלו. מסקנת החקירה היא כי מלומדים רבים ערים למתח הדיאלקטי שבין התבונה להתגלות, וחלקם סבור שיש לו פתרון. עם זאת, על-אף הפרדוקסליות שבעמדת “האמת הכפולה”, הגורסת שקיימות שתי אמיתות סותרות ועלינו לחיות עם שתיהן בעולמנו זה או עד לעתיד אוטופי או משיחי, יותר ויותר הוגים מקבלים אותה ונמנעים מעמדות אפולוגטיות ואשלייתיות האוחזות בעמדת הזהות בין שני התחומים או בעמדת התחומים הנפרדים, לפיהן אין כלל מתח או סתירה ביניהם.