בחיבור הביוגרפי בשבח דנטה מתרחש מפגש יחיד מסוגו בין שני ענקי ספרות: ג’ובאני בוקאצ’ו (1375-1313), מחבר קובץ הנובלות הגדול דקאמרון , מייסד הפרוזה הסיפורית האיטלקית, מגולל את סיפור חייו של אבי השירה האיטלקית, מחבר הקומדיה האלוהית , דנטה אליגיירי (1321-1265). כיאה למסַפר מבטן ומלידה, בוקאצ’ו כותב מין "רומן ביוגרפי", שבו קורות חייו של דנטה משמשות תשתית עלילתית להצגת דמותו של גיבור ספרותי, ובו שזורים סיפורים מופתיים רבי רושם עם קטעי היסטוריה ועיון ורטוריקה נמלצת. אך על אף אופי ספרותי-בדיוני זה, בימינו התבררה נכונותן של ידיעות רבות שבוקאצ’ו אסף בביוגרפיה מקיפה ראשונה זו של המשורר. בד בבד, בשבח דנטה חושף היבטים חשובים בעולמו התרבותי והפנימי של מחברו, בדיגרסיות הלא-מעטות המשובצות בו. המשמעותית שבהן – הדיון ה”ארס-פואטי” במקור השירה ובמהותה, המלוּוה בדברי סנגוריה נלהבים על מלאכת המשורר. בוקאצ’ו מטיף להכרה במעמד הייחודי והנעלה של השירה בחיי הרוח, לא רק כמחווה לדנטה, אלא גם בשל היותו אחד מראשוני ההומניסטים, הדוגלים בחזרה לאתוס התרבות הקלאסית. מבחינה זו החיבור, המעצב והמציג לראשונה את מיתוס-דנטה המשורר-הפילוסוף, גם מבשר תודעה הומניסטית חדשה שתבשיל לגמרי בימי הרנסנס.

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

זִקנה הוא רומן על גבר במיטב שנותיו המתאהב נואשות בנערה יפה, קלת-דעת וצינית. הגיבור, הסופר הכושל אמיליו ברנטאני, איש זקן ברוחו על אף גילו הצעיר יחסית (ומכאן שמו של הספר, המתעתע משהו), אינו עומד בקסמיה של אנג'יולינה, "פאם פטאל" בורה והמונית, אך לא פחות מסוכנת מרעותיה האציליות ביותר, ואילו אחותו עמליה מתאהבת בפסל סטפאנו באלי, ידידו של אמיליו, רודף-שמלות שרמנטי אך נהנתן ואנוכי. הרומן, יצירתו המגובשת ביותר של סבבו, מתאר בלשון יבשה ועניינית – ויחד עם זאת מהולה באירוניה דקה – את כישלונן של שתי אהבות בלתי-אפשריות אלו. בלי סטיות לכאן ולכאן, בזרימה קצבית ומדודה של אירועים המשתלשלים זה מזה בהיגיון אכזרי, מוביל הסופר את שני האחים לתבוסתם. עמליה מתה אחרי שאיבדה את שפיותה, ואילו אמיליו נאלץ לבסוף לעזוב את אהובתו הכזבנית, ולהסתגר לצמיתות בתוך עולם של הונאה עצמית וחוסר מעש. הספר, הנע בין נימות טרגיות לתיאור גרוטסקי ולהומור, והמציג תמונה בלתי-נשכחת של טרייסטה בשלהי המאה התשע-עשרה, הוא בין היצירות החשובות והמרתקות של הסיפורת האיטלקית המודרנית.

איטליה מבקשת להגיש לקוראים מחקרים, אינטרדיסציפלינאריים ככל האפשר, אך יותר מכך משווים בין המרחב התרבותי של היהודים לבין המרחב של "העולם הגדול", בכל התחומים הנוגעים לתולדות יהודי איטליה, תרבותם וספרותם. איטליה מבקשת להמשיך בעידוד חוקרים צעירים להתמסר למחקר בתחומים אלה, מתוך גישה של רצינות מדעית כרוכה בפתיחות רבה, כפי שאכן הייתה המסורת הנקוטה בידי כתב-העת עד כה. איטליה מבקשת להמשיך בהעמדת גשר בין התרבות היהודית לבין התרבות האיטלקית ולהוסיף חוט לאריג שהחל נארג על אדמת איטליה לפני אלפיים שנה, הלוא הוא החוט של החוויה התרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית לשני העולמות, שניהם ריאליים – לא עוד כבעבר, אחד ריאלי ואחד דמיוני. לבסוף, איטליה מבקשת להמשיך ולתרום את תרומת האוניברסיטה העברית לזיקה בין התרבות הישראלית לבין התרבות האיטלקית.

באזור כפרי שמחוץ לפירנצה מוכת הדבר, בין הגבעות הקסומות של פייזולה, משוטטים עשרה צעירים וצעירות בני האצולה שנמלטו מהמגפה. במשך שבועיים מתנהלים חייה המעודנים של החבורה האריסטוקרטית זו בין שעשועים כפריים, שיחות עליזות וסיפור סיפורים. מאה סיפורים בסך הכל, ובהם מפליא ג'ובאני בוקאצ'ו לתאר דיוקנים מלאי חיים של אנשים מכל מעמדות החברה ולהתענג על מגוון מדהים של תגובות אנושיות. מאה סיפורים של אהבה, הרפתקה, תשוקה וגורל, מהיצירות הדגולות של ימי-הביניים המאוחרים, שנעשתה מקור והשראה לרבים שבאו אחריה: צ'וסר, קיטס ועוד. הסיפורים נעים מן הקומיות ועד לדרמטיות, מן החושניות הגסה ועד לרוחניות הנעלה, מן השחיתות ועד למעלה המוסרית, מן הריאליזם ועד לאגדה. מתרגם הספר הוא גאיו שילוני, שקנה את עולמו כמתרגם מאיטלקית לעברית ומעברית לאיטלקית, ואשר הקדיש לתרגום זה את שנת חייו האחרונה. העורך המדעי הוא ד"ר אריאל רטהאוז מן האוניברסיטה העברית בירושלים. אחרית דבר נכתבה על ידי גדול חוקרי בוקאצ'ו, ויטורה ברנקה. לספר נוספו איורים מן המהדורה האיטלקית שיצאה לאור בונציה בשנת 1492.