מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

החברה להוצאת הספרים שעל ידי האוניברסיטה העברית נוסדה כבר בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה. היא נועדה לשמש ההוצאה המרכזית לפרסום מחקריהם של חוקרי האוניברסיטה ובימה לטקסטים לימודיים. כמו בהוצאות האוניברסיטאיות שמעבר לים, גם במאגנס חלו שינויים בנושאי הפרסום ובסוגי הפרסומים שבהם עסקה ההוצאה והם התרחבו והתגוונו. עם זאת, ולמרות הדינמיות הרבה בשוק הספרים ובמיוחד בעידן הדיגיטלי, ההוצאה והספר עדיין קיימים – וביתר שאת. הוצאת מאגנס: אחרי תשעים שנה כולל מבטים מגוונים על עברה של ההוצאה וגם דברים אחדים על הוצאות אקדמיות בכלל. חלקו המרכזי מוקדש לעיקר: סקירות על מבחר ספרים שיצאו לאור בתשעים שנותיה של מאגנס. הספר משמש מקור מידע על העבר ופתח למחשבה על עתידם של הספרים ומקומם בתרות האקדמית בכלל ובתרבות הישראלית בפרט.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

זהו הכרך האחרון בסדרה. לא יצאו לאור כרכים נוספים. גיליון זה מבקש להתמקד דווקא במפגשים הפוריים שהתקיימו בין היקים לאוסט-יודן (יהודי מזרח אירופה) למרות העוינות והטינה ההדדיות ששררו בין שני הצדדים במשך דורות רבים.

בגיליון זה: הדגל האדום: חירות או מוות יצחק לודן קבר ראשון קברשני אנט ארונוביץ ' כמעט שלא נולדתי דוד רוסקיס בארץ ישראל שעל הוויסלה יעד בירן מרד הנעורים היהודי מתן חרמוני העבודה היתה חיינו נסיה שפרן איך נעשינו סוציאליסטיות נורית אורחן אחזור לכל המאוחר במאי מיכאיל קרוטיקוב כיצד מרקדין לפני סטלין קובי לוריא האח הבכור של צ ' פלין לאה גרפינקל האדם המודרני / דער מאָדערנער מענטש משה נאדיר לחיות, משמע למחות ביידיש אליק אלחנן קרובים רחוקים סוניה רוזנברג עיר ואם ברוסיה הלבנה אליסה בן פורת בבזל ייסדתי את הבונד הארצישראלי גלי דרוקר בר־עם מ־ 300 ל־ 10,000 ספרים ביידיש נתי כהן הפסקול של ילדותי זאב שביידל אַ בינטל בריוו (צרור מכתבים ( מכתב למערכת הצבא האדום בא ליד אליהו יובל ריבלין

בגיליון זה: - גלעד פדבה על דמות הפולנייה בתרבות הישראלית - אברהם נוברשטרן, "המלך הלך לו, תחי המלכה" – האם היהודייה עולה על הבמה - קובי לוריא, "באש ובמים" על השיר מיין יידישע מאמע - דוד הדר "האם המושמצת ביוצר מאז מדיאה" על ייצוגה של האם היהודייה בשתיים מיצירותיו של פיליפ רות - בלהה רובינשטיין, "בשם האם", על בשביס זינגר כפי ששרטט את דיוקנה הסוער של אמו ב"מיין טאטנס בית-דין שטוב" - יובל ריבלין על מרכזיותה של האם בקולנוע ביידיש בין שתי מלחמות עולם, לעומת העדרה מסרטי קולנוע דוברי אנגלית ועברית - מרגלית שילה, "אפילו במותי אין מי שייאנח עלי" על ייסוריהן של אימהות שעלו לארץ והותירו את ילדיהן מאחור - זהבית שטרן על קנאת פיטם וברית מודרים בסיפור האתרוג מאת שלום עליכם - עינת יקיר, "אמי איי איי איי" - שלום עליכם, "מענה לשון של אם חורגת" וטקסטים נוספים מאת נורית אורחן, רבקה מרים, חנה עמית, אלה פלורסהיים ועוד.

הגיליון החמישי של דווקא מוקדש ליידיש בניו יורק, סיפור הצלחה שנשמט בדרך כלל מספרי ההיסטוריה הישראליים. הוא מקיף שלל גילויים של תור הזהב של היידיש בניו יורק: התיאטרון היידי, שהיה למין בית מקדש מודרני (עדנה נחשון); עלייתו של "כנר על הגג" (דן אלמגור); ההלם הספרותי של המעבר מה"שטעטל" למטרופולין (אברהם נוברשטרן ומתן חרמוני); רשת בתי הספר היהודיים החדשניים (רחל רוז'נסקי ואלי לדרהנדלר); ייצוגי יהודים בקולנוע, באנגלית וביידיש (יובל ריבלין), וחשיבותו של "פאָרווערטס", העיתון שהיה לא רק עיתון אלא בית ומשפחה. יש ב דווקא החדש גם סיור מצולם בעקבות העבר היהודי בלואר איסט סייד (נחום גרשון), קומיקס על פי "מוטל בן פייסי", ותרגום ראשון של כמה מכתבים דרמטיים לעורך "פאָרווערטס". דווקא אינו מסתפק בסיפור היסטורי, אלא מתאר גם את מצב היידיש בהווה בניו יורק. הוא מספר על פעילותו של ארגון הצעירים-מאוד "יוגנטרוף", ויש בו סיפור על ידידות לא-אורתודוקסית בין דתל"שית לחרדית, ואפילו מחזה אהבה בין נשים באחד מחוגי הקריאה ביידיש באיסט-וילג'.

גיליון 4 של דווקא מוקדש לתיאטרון היידיש. הגיליון עוסק בנדודי התיאטרון היידי: מתחילת דרכו של אבי התיאטרון היהודי, אברהם גולדפאדן, ועד גלגולי התיאטרון בניו יורק, בבואנוס איירס, במוסקבה, בקהיר ובתל אביב. בגיליון רואים אור תרגומים ראשונים לעברית של קטעי מחזות מאת שמ"ר, הסופר היהודי "המושמץ ביותר" ושל מריה לרנר, האישה הראשונה שהדפיסה ביידיש; הרצאה לשחקנים צעירים שנשא שלמה מיכואלס; ביקורת נוקבת על התיאטרון העכשווי שכתב הסופר ישראל ראבון בפולין, 1938; ריאיון עצמי עם במאי "ילדי הצל" שמועלה בימים אלה על ידי תיאטרון היידישפיל ועוד. החוברת מלווה באיורי תיאטרון רבים של הצייר מאיר אקסלרוד.

הגיליון השלישי של דווקא חושף את נוכחותה הנפקדת של היידיש, כמין מאהבת נסתרת, בארץ ישראל. דווקא מתחיל בהתחלה, בסיפור על האיגרות המרגשות ששלחה ייִדישע-מאַמע מירושלים לבנה בקהיר במאה ה-16, איגרות שנמצאו בגניזה הקהירית ופוענחו על ידי הפרופ' חוה טורניאנסקי. בהמשך מסופר על המפגשים של היידיש ביישוב הישן עם הערבית (במאמרם של חנה עמית וישראל ברטל), שיצרו מאגר סלנג המשמש עד היום בעברית; עידו בסוק, נכדו של מחבר שירי העם ק"י סילמן, מתאר את האופן שבו הפך סבו שירי עם תמימים ביידיש לשירים לאומיים וציוניים קאנוניים. היידיש רצתה למלא תפקיד מרכזי במפעל הציוני של היישוב החדש, אבל המפעל הציוני הועיד מקום לשפה אחת, לעברית, והיא אמורה היתה לבוא במקומן של כל לשונות היהודים ולשמש ליושבי הארץ שפה משותפת. יעל חבר מספרת על מלחמות השפה שניטשו באוניברסיטה העברית (בעניין הקמת קתדרה ליידיש) ובתל אביב – במלאות להם שמונים שנה. אבנר הולצמן מפרסם – בפעם הראשונה! – את פרוטוקול המשפט של ח"נ ביאליק, שקילל "לך לעזאזל" אדם שגער בו על שדיבר ביידיש ברחובות תל אביב. ועוד: על הכרעתו של ברל כצנלסון לדבוק בעברית ולא ביידיש, דווקא מפני שהעברית נחשבה אז שפה בזויה; ועל ההתעקשות להוציא לאור עיתון ביידיש לאחר הקמת המדינה. יעל דר מסבירה כיצד הכשירה השואה את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער"). דווקא מספר גם על האופן שבו נראתה ארץ ישראל מבעד למשקפת היידיש והגלות. מתן חרמוני כותב על האופן שבו נתפסה ארץ ישראל בספרות הקלאסיקה ביידיש: בעיקר כמחוז געגועים מסורתי, אך לא כאפשרות מעשית לפתרון הבעיה היהודית. בני מר בוחן את ספרות המסע לארץ שפרחה בין שתי מלחמות העולם – על המבט החיצוני והביקורתי המיוחד לה. ולבסוף מספר שחר פינסקר על הקבוצה הספרותית "יונג-ישראל" (ישראל הצעירה), שהקדימה את הזרמים המודרניסטיים בספרות העברית. לדבריו זו דוגמה לאופן שבו היידיש משמשת "סוכן כפול" מבחינה תרבותית. דווקא אינו מתעלם מנוכחות היידיש היום: חנה עמית משרטטת את דיוקנו של מנדי כהאן, שהקים את המפעל התוסס של "יונג יידיש"; והעיתונאי החרדי הערש ביגלאייזן (שם בדוי) מתאר את תחייתה של היידיש ברחוב החרדי. עוד בגיליון: השוואת תרגומים לשירו "הציוני" של איציק מאנגר "שנים רבות התגוללתי בניכר", מתכונים ביידיש מתוך פנקסה של מורה עברייה מפתח תקווה, סיפורו של דני קרמן על יוסל ברגנר, ועוד. בסופו של דבר, דווקא אינו מבקש לבוא חשבון עם משתיקי היידיש בעבר, אלא להצביע על החסר במציאות החד-לשונית של החברה היהודית בישראל. חסרה היידיש על עושרה, רבגוניותה וניסיון החיים והמוות שלה; וחסר גם הרב-שיח שאפשר היה לקיים כאן בין כל לשונות היהודים. לא רק דובריהן שילמו מחיר כבד בוויתור עליהן, אלא גם אנחנו, בהווה ובעתיד. ב-1918, בארץ ישראל, הכירה רחל כצנלסון-שז"ר במחיר הזה: "לבגוד בז'רגון היינו מוכרחים, אף כי שילמנו בעד זה כמו בעד כל בגידה".

למה דווקא ילדות? לפני מלחמת העולם השנייה היו כשליש מיהודי מזרח אירופה ילדים. רובם דיברו יידיש, והיא הייתה להם שפת העתיד. אבל מי מהם שנותר אחרי המלחמה לא דיבר בדרך כלל יידיש עם ילדיו ונכדיו, וכך הזדקנה השפה ונעשתה יפה לנוסטלגיה. עכשיו, משגם זקני היידיש מתמעטים והולכים, הגיעה השעה לראותה בשנות נעוריה. שהרי השפה העתיקה הזאת התחדשה במאות התשע-עשרה והעשרים, ובצורתה החדשה התאימה להפליא לעולם המודרני. בבתי ספר רבים, במזרח אירופה ובעולם החדש, למדו בה ילדים חשבון וספרות, היסטוריה, התעמלות ומלאכת יד. הפעילות הזאת לוותה ביצירה ענפה ומפתיעה – בחינוך, ספרות, בקולנוע, באמנות – שמקצתה תוצג בחוברת. גיליון זה מספר אפוא הן על הניסיון לברוא עולם חדש לילדים, חילוני ושוויוני, והן על העולם הישן – ה"חדר" ושירי הערש המסורתיים, למשל. אלה הם שני עולמות המייצגים תפישות שונות של הילד: האחת מכשירה את הילד לעמל החיים ולעול המצוות, והאחרת מתאימה לצרכיו המיוחדים. צחוק הגורל הוא שהניסיון לחדש נכשל בדרך כלל (אבל דווקא מספר גם על מקרה יוצא דופן, על חינוך ילדים חילונים ביידיש בימינו), בעוד שהעולם הישן ניצל והגיע להווה; הנה כך יכול להיכתב סיפור על היום הראשון ב"חדר", בשנת תשמ"ג. ואולם גם העולם הישן אינו כשהיה, ונראה שהושפע מהניסויים הפדגוגיים ומהחידושים שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. דווקא שמח לקחת חלק בהתחדשות ובפעילות הכללית של היידיש בישראל, והגיליון הנוכחי מספר גם על ספרים חדשים ועל התרחשויות שונות בתחום, כאן ובעולם. התגובות המעודדות שהגיעו למערכת בעקבות הגיליון הראשון, הערב שהתקיים ב"צוותא" בתל באביב – וכן ההערות, הביקורות ומאותה חותמים על המנוי – כל אלה מעידים על הצורך והעניין ביידיש בכלל ובכתב העת שלנו בפרט. אבל אנחנו זקוקים למנויים רבים יותר ולקשר הדוק יותר עם הקוראים כדי להמשיך בדרך החדשה הישנה. וכן הלאה, און אַזוי ווייַטער!

הגיליון הראשון של דווקא עוסק באופן סמלי במסעות. זה גיליון שיש בו מחאה החבויה בין דפיו כלפי הדיכוי של השפה שרבים מאבות הציונות ראו בו איום ממשי על הצלחת הפרויקט שלהם. זו מחאה לא רק כנגד הניסיון להשתיק את היידיש אז ולקשור אותה עם יהודים גלותיים, זקנים, ניצולי שואה, עם אפר ועפר, אלא מחאה כנגד הקרירות והאומללות שמנסים להדביק לה. אלברשטיין אומרת על כך: "יש עדיין טמבלים, סליחה על הביטוי, שמקשרים את היידיש לכל מיני דברים לא מכובדים מספיק, לא זוהרים מספיק, אלטע זאכען שהם לא רוצים להיות מחוברים אליו. אבל פחות ופחות כי היום ממילא יודעים פחות מה זה גולה וגלותי. ויש כמובן אנשים שיש להם ענין אמיתי, שמרגישים כאילו גזלו מהם משהו, חלק מהביוגרפיה שלהם, והם רוצים לקבל אותו בחזרה".