הוויכוח על עתידם של השטחים, ההתנחלויות והיחסים עם הפלשתינים מעסיק את החברה הישראלית למן שנות השבעים של המאה העשרים יותר מכל נושא אחר, והתנועות הפוליטיות גוש אמונים ושלום עכשיו מילאו תפקיד חשוב בשיח בנושאים אלו. בספר נבחנים האמצעים ששימשו כל אחת משתי התנועות בניסיונן לעצב את דימוי השטחים כ'שלנו' או 'לא שלנו'. בתוך כך מודגש תפקידו של זיכרון קולקטיבי בהפיכת המרחב לעתיר ערך ומשמעות, למשל כפי שהוא מתבטא בטקסים, בהנצחות, במחקרים מדעיים ובדימויי האויב. פרקים בספר מיוחדים להתנחלויות היהודיות בחברון ובעפרה מכאן ולהנצחת אמיל גרינצוויג ולשינוי במעמדו של הצבא בקרב תומכי שלום עכשיו מכאן. הסיכום בוחן את מעמדן של ההתנחלויות כיום, לאחר שהסכמי אוסלו ואנתפאדת אל-אקצה איימו לנתקן מן החזון שעמד בבסיס הקמתן.

האיכרים היו אלה שהניחו את המסד לקולוניזציה היהודית בפלשתינה. ה'פועלים', כפי שהם מכונים בספרות הציונית, שבאו אחריהם, נשאו את המפעל הציוני עד להגשמתו במדינה. אולם באותם הזמנים ובאותם המקומות היה ציבור רחב יחסית של סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים ומעסיקים, הראויים לתואר 'בורגנים'. מעמד זה, שבכמה ממדינות אירופה נעשה דומיננטי במהלך המאה השמונה עשרה והמאה התשע עשרה, עם עליית הקפיטליזם, התקיים ביישוב היהודי בפלשתינה עוד לפני העלייה הראשונה והמשיך להתקיים ולהתרחב עם העליות שהיו מאז. השפעתו על עיצוב הכלכלה והתרבות של היישוב הייתה מורגשת מאוד ומכמה בחינות חשובה במיוחד. במדינת ישראל, שגם היא עברה תהליך של קפיטליזציה, הייתה מציאותו של מעמד בורגני חלק מהותי מעצם היווצרותה של החברה כולה. הבורגנות החלה את דרכה ביישוב בפלשתינה כקטגוריה שהתגלמה באיכרים. אלו היו דומיננטים ביישוב היהודי החדש.

הספר מעורר שאלות ביחס ל'מיליטריזם הישראלי' מנקודת מבט של חוויית היחיד תוך שהוא משלב גישה של ניתוח נרטיבי וגישות של מחקר תרבותי עכשווי. הספר מנתח סיפורי חיים של גברים ישראלים בשלהי שנות השלושים לחייהם שהשתתפו במלחמת יום כיפור, בוחן את האופן שבו הם תופסים את חוויית המלחמה ואת המשמעות שהם מקנים לה בסיפור חייהם במהלך השנים. הממצא המרכזי העולה מן הדברים מפתיע: בניגוד להנחות הרווחות במחקרים על חיילים משוחררים, הגבר הישראלי אינו רואה במלחמה חוויה משברית. אמנם המלחמה היא בעבורו אירוע משמעותי, אך הוא משלב אותה במסלול החיים שלו – 'מנרמל' אותה בלשון הספר – בלי שיזהה השפעות כבדות שלה על מעשיו או על תודעתו. הממצא הזה מפתיע לא רק כי הוא סותר את ההנחות הפסיכולוגיסטיות הרואות בהשתתפות במלחמה אירוע טראומטי, אלא בעיקר נוכח העובדה שמדובר פה בקשה שבמלחמות, במלחמה שנחשבת בציבור הישראלי כטראומטית במיוחד. באמצעות ניתוח סיפורי החיים מראה הספר כי את המשמעות האישית של חוויית המלחמה לא ניתן להבין רק על פי עצמת ההתנסות האישית, אלא שזו משמעות המובנית חברתית. אמות מידה תרבותיות מגדירות מי רשאי להציג את המלחמה כמשבר ומי נתבע לנרמל אותה. המחקר שעליו מתבסס הספר הוא ייחודי בכך שהוא מבקש לשמוע את קולם של החיילים עצמם ולבדוק את המשמעות שהם מייחסים לחוויית המלחמה. באמצעות ריאיון פתוח סופרו ונותחו עשרות סיפורי חיים של גברים שהיו בשירות הסדיר בזמן מלחמת יום כיפור.