קסומה ובלתי מושגת, כמעין מאקונדו אגדית, שוכנת לה ירושלים בראש הרי האנדים, יותר ירושלים של מעלה מאשר ירושלים של מטה - עיר הזויה, חלומית, רומנטית ולא לגמרי ממשית, כזו שמתהלכים בה ישראלים שהם ממשיכיו הנאמנים והמובהקים ביותר של העברי הקדמון ושל הצלוב. כזו היא ירושלים המשתקפת מסיפוריהם, שיריהם ורשימותיהם של בכירי סופריה ומשורריה של אקוודור, שהתקבצו מעל דפי האסופה "ירושלים של האנדים" כדי לכתוב את רשמיהם הספרותיים מה"טיירה סנטה", ארץ הקודש, ובעיקר מעיר הקודש. בפרפרזה על גבריאל גרסיה מארקס ו"מאה שנים של בדידות" שלו, היוצרים האקוודורים כותבים על אלפי שנות הבדידות של ירושלים והם מנסים לחלצה, בגעגועיהם, מבדידותה. כמדומני, שטרם ראה אור בארץ ובעברית ספר כזה – שבו טובי היוצרים של עם אחר כותבים כולם באמפתיה ובאהבה על ירושלים, כפי שאולי קראו עליה בספר התנ"ך. אספנו, המשורר האקוודורי הנודע, חוליו פאסוס ואנוכי, יצירות לא רק של סופרים ומשוררים אקוודורים בכירים אלא גם של אישי ציבור, ביניהם שר החינוך של אקוודור, נשיא המדינה לשעבר ומספר שרים לשעבר. מבחינה זו, מדובר באסופה ייחודית שהיא מעין המשך של ספרות המסע הצליינית שנכתבה בעבר על ארץ הקודש, ספרות שאפשר למצוא לה הד גם בסיפורים אלה. מדובר אפוא בספרות הטעונה באווירה רליגיוזית, שכמו מבקשת ליצור זיקה בין שני העמים ושתי הדתות, הנצרות והיהדות, ומשתמשת בתנופה בסמלים של שתיהן, כשהיא מעבירה אותם דרך הפריזמה של הספרות הלטינית, הנעה על החבל הדק שבין מציאות לפנטסיה.