הספר מציג מחקר מקיף של השירה הפוליטית הישראלית מאז שנות הארבעים של המאה העשרים ועד שנות התשעים שלה. פרקיו מנתחים את יצירות המשוררים מצד הזיקה בין הפואטיקה של המשורר לבין ההיבט הפוליטי של יצירתו, בין האמירה הפוליטית-אידאולוגית ביצירתו לבין המנגנונים הספרותיים שבתוכם נוצרה ובין מנגנונים אלה לבין הנורמות הספרותיות של הזמן. הספר עוסק במשוררים חשובים שטרם זכו לדיון מחקרי של ממש (ויזלטיר, לאור, דיצני) וכן במשוררים שנידונו ונחקרו לא מעט (אלתרמן, גרינברג, עמיחי, רביקוביץ, זך) ומציע קריאה חדשה בכתיבתם. זהו דיון שיטתי ראשון מסוגו בשירה הפוליטית הישראלית כמכלול, והוא ממלא חלל בביקורת התרבות והשירה העברית בכלל ובביקורת השירה הפוליטית בפרט. הדיון במשוררים ובפואטיקות המרכזיות שהעמידה השירה הישראלית נשען על בסיס תאורטי אשר מאפשר את הקריאה החדשה של הטקסט הספרותי. בתוך כך הוא מאיר נושאים מרכזיים כמו מאפייני התרבות הישראלית והזהות הלאומית, היחס לשואה וההבדל בין זיכרון לאומי לזיכרון פרטי, הקול הנשי בשירה הישראלית ונקודת המבט הפוליטית הייחודית לו, המכנה המשותף למשוררי הימין וחזונם הפוליטי לעומת האידאולוגיה האלטרנטיבית של משוררי השמאל, ייצוג השאלה הערבית בראשית תקופת המדינה והתמורה שהתחוללה בו בעקבות מלחמת לבנון והאנתפאדה הראשונה. שאלות אלה ואחרות, הנוגעות בספרות ובאידאולוגיה כאחת, אינן נחלתה של האקדמיה בלבד אלא הן עשויות לעניין קהל קוראים רחב.