הספר בא לבחון את השינויים שחלו באידאולוגיה ובעמדותיה הפוליטיות של אגודת ישראל מהקמתה בתרעב ועד להקמת המדינה. אגודת ישראל – בת פלוגתא של התנועה הציונית – מוצגת כתנועה שאינה שותפה למטרות הציונות. התנועה הציונית שמה לעצמה מטרה ליישב את ארץ ישראל ולהקים בה ישות מדינית; בכך הועתקו תחומים אלה מהתחום הפסיבי של היחיד כמצווה דתית לתחום הלאומי-אקטיבי של הכלל. אגודת ישראל, שביקשה להתחרות בתנועה הציונית, נאלצה להחליט אם לפעול בנושא הארץ-ישראלי בדרך שהציונות התוותה, או לנקוט בדרך שונה התואמת את התפיסה המסורתית של חלק מחבריה. היא הורכבה ממחנות בעלי תפיסות אידאולוגיות שונות, והדומיננטיות היחסית של כל אחד מהם ידעה שינויים עם הזמן: המרכיב המתבדל – מקדש הגולה – היה לשולי והמרכיב המשתתף – הארץ-ישראלי – נעשה דומיננטי. אגודת ישראל פעלה כתנועה פוליטית לצד התנועה הציונית תוך קיום מגע פוליטי הדוק עמה, ומדיניותה השתנתה במקביל לשינויים שחלו בעוצמה הפוליטית של התנועה הציונית ובהתאם לאתגרים המדיניים שזו הציגה בפניה.