אווירת העוינות בין יהודים לערבים שליוותה את הקמתה של מדינת ישראל העיבה על המגעים התרבותיים בין הצדדים. רבים התקשו לראות את עולמו הרוחני של הצד השני במשקפיים ניטרליים הן מחמת המטען הרגשי הנלווה לסכסוך הן בשל השונות בשיח התרבותי של כל אחד מהצדדים. העובדה שביאליק, עגנון וא"ב יהושע הופיעו בלבוש ערבי מעידה על רצון בדיאלוג אך הספר מתאר כיצד שיקולים אידאולוגיים משתלטים על פעילות התרגום. הספר תרגום בצל עימות בוחן את פעילות התרגום מן הספרות העברית החדשה לשפה הערבית. התפתחותם, מעמדם ואופיים של התרגומים בארבעים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, והנורמות ששלטו בפעילות התרגום לפני המעשה, במהלכו ואחריו, עומדים במוקד הדיון . לצורך זה נבדקו עשרות תרגומים לערבית של יצירות בנות זמננו מן הסיפורת והשירה העברית שהופיעו בבמות שונות בישראל ובעולם הערבי. המחבר מצביע על שלושה מגזרי תרגום הנבדלים זה מזה מבחינת הגורמים המעורבים בפעילות התרגום, השיקולים המנחים אותם ומדיניות התרגום שלהם: בפעילות התרגום שהתנהלה בישראל בשנות החמישים והשישים בלטה מעורבותם של גורמים ממסדיים, כגון מוסדות ההסתדרות והעיתונות הערבית הממשלתית. הללו ביקשו לתרגם לערבית טקסטים שגונם חברתי ואידאולוגי. לכן בחרו יצירות שביטאו את הקונצנזוס הציוני, נקטו מדיניות של השמטות ותוספות, והן תורגמו לערבית גבוהה. אחרי 1967 עברה פעילות התרגום בישראל למסגרות עצמאיות שנתמכו על ידי הממסדרוב המתרגמים גילו נאמנות לטקסט העברי, שילבו עברית בתרגומיהם, והתייחסו לתרבות העברית כתרבות הגמונית. תבוסת 1967 הגבירה את ההתעניינות בחברה, בתרבות ובספרות הישראלית. רוב המתרגמים ביקשו לחשוף באמצעות פעילות התרגום את אופייה הגזעני והתעמולתי לטעמם של הספרות העברית ובחרו לתרגם יצירות שתכניהן מבליטים את זרותה.