שפינוזה כתב את הספר כדי לחפש דרך, שבה השכל 'יודרך' היטב להגיע להכרה אמתית של הדברים. ספר זה חשוב בעיקר משני טעמים: הוא מכיל את הגרעין של שיטת שפינוזה; הוא מראה את הדרך שבה יצר שפינוזה את שיטתו. בספר משתקפת שאיפתו הנשגבת של שפינוזה אל האמת, שהיא הערך העילאי בתפיסתו. במבוא אומר שפינוזה על עצמו: 'לאחר שהניסיון הורני שכל הדברים, שבהם אנו מתגלים בחיינו היום-יומיים, הם הבל ורעות רוח, גמרתי אומר לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להעשות מנת חלקי, ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו, ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה'.