יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, ש זכרון דברים ו סוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה. הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.

מחברת שבעים ושניים הסיפורים המכונסים בספר זה, מרגריט מלכת נוואר, בת לעילית האצולה הצרפתית ואחותו של מלך צרפת פרנסואה הראשון, היא ממעצבות דרכו של הסיפור הקצר העולמי. פרנסואה הראשון הביא לצרפת ממלחמותיו באיטליה את בשורת הרנסנס. המחברת, שכאחיה זכתה בחינוך עשיר, נעשתה פטרונית מלומדי הרנסנס בצרפת, וביצירתה המגוונת משתקפת השפעת זרם דתי חדש, הגרסה הצרפתית לרפורמציה הפרוטסטנטית שנתנה לאירופה המודרנית את דמותה שאנו מכירים כיום. ה הפטמרון , ספר "שבעת הימים" שכתיבתו נקטעה כנראה עקב מות המחברת, נוצר על פי דגם ה דקאמרון לבוקאצ'ו, אך מאתיים השנה שעברו מאז חובר ה דקאמרון נתנו את אותותיהם בחידושים הרבים בספרה של מרגריט דה נוואר. בעקבות כל סיפור עורכים עשרת המשתתפים-המספרים דיון, שמשתקפות בו נקודות מבט שונות ומנוגדות על יחסי גברים ונשים, שליטים ונתינים, כנסיה וחברה. פרלמנט, המייצגת בספר את המחברת, רואה בשימוש בכל כוח יסוד שלילי, המנוגד לרוח הדת האמיתית. לצד כמה סיפורים שבהם הנלעג הוא הקורבן חסר התושייה, רוב הסיפורים משקפים דווקא הזדהות עם המותקף, עם הסובל, ולא אחת אלו נערות ונשים. אולם הנשים אינן רק קורבנות. ה"פמיניזם" של המחברת מתבטא בהצגה של דמויות נשיות בכל האפיונים: תאוותניות ותמימות, מניפולטיביות ואלטרואיסטיות, מוליכות שולל את עצמן ומוליכות שולל את זולתן. בסיפורים נפתח פתח אל עולמה האינטימי של המחברת, אל הביוגרפיה האישית שלה: קשיים בחיי הנישואים, החיכוך עם האם הנערצת והקשה, האהבה ואולי שמץ למעלה מזה לאח, המלך המוכשר, חובב הנשים וההפכפך. לספר נוסף מבוא מאת דר' נדין קופטי-צור, העורכת המדעית של הספר, מן המחלקה לצרפתית באוניברסיטת תל אביב.

בגלריה המרשימה של סופרים והוגים צרפתים בני המאה השמונה עשרה מונטסקיה (1689-1755) הוא אישיות לעצמה. מבחינת זמנו הוא הקדים אותם מעט ואינו קשור אלא בעקיפין במהפכת ה'השכלה' בצרפת, שהיא בראש וראשונה פועלה של המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אולם כשהתפרסם 'על רוח החוקים' ב-1748 עמדו הכול על חדשנותו המהפכנית, ואת תרומתו המתודולוגית לתורת המשטרים ולסוציולוגיה יש משווים לתרומת ניוטון לפיזיקה. מונטסקיה ידוע בתור אבי תורת הפרדת הרשויות השלטונית לרשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, תורה המבוססת על צירוף שני עקרונות: ההתמחות התפקודית של הרשויות ואי-התלות ביניהן. מונטסקיה ביקש למצוא בסיס מדעי לחוקים על בסיס השוואה בין טיפוסי משטרים. מקור החוקים המקובלים בארצות שונות הוא, לדעתו, בצירוף של גורמים: אקלים, דת, כללי הממשל, מופתי העבר, המנהגים. הניתוח שהציע ל'מנטליות' של החברות שהעמידו משטרים שונים ותיאור הזיקות בין מרכיבי המנטליות הזאת מדהימים לא רק בחריפותם ובדייקנותם אלא אף במידה מסוימת של נבואיות. בפני הקורא העברי מובא כאן לראשונה תרגום של חלקיה העיקריים של היצירה המונומנטלית. החשוב והמהותי נשמר במבחר זה, והקורא בן ימינו יוכל לעמוד באמצעותו על יסודותיו העיוניים של המאבק ליצירת משטר המבטיח את חירויות הפרט.

"שני המאמרים המופיעים כאן לראשונה בעברית, הם תוספת חשובה לכתבי רוסו הספורים שיצאו עד עתה בשפתנו. הם רלוונטים במיוחד לבלשנים, לחוקרי האידאות שרווחו ערב המהפכה הצרפתית, לחוקרי המרקסיזם, למחנכים, לאנשי מדעי החברה והאנתרופולוגיה החברתית, לעוסקים בתולדות המשפט המדיני, לפילוסופים ובעצם לכל שואפי החירות ומוקירי השוויון בין בני-האדם באשר הם. תושבי ארצנו, השרויה בסכסוך ממושך, המבקשים להבין מהו המקור האפשרי למלחמות בין האומות, כדאי שיעיינו בנאמר בנושא זה במאמר השני של רוסו. ומכאן רב ערכם של שני החיבורים לכל מי שעדיין העמדה ההומניסטית יקרה ללבו, וההשכלה לרוחו." [מתוך פתח דבר, יעקב גולומב] כך כותב וולטר לרוסו אחרי שקרא את מאמרו 'על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני-אדם' המוגש כאן: "מעולם לא גייס איש אינטלגנציה כה רבה כדי להפוך אותנו, בני-האדם, לבהמות. אחרי קריאה בספרך, מתעורר החשק ללכת על ארבע. אולם שישים שנות חיי השכיחו ממני הרגל זה'." [מתוך איגרות של וולטר לרוסו]