בעיירה שכוחת-אל בקווקז מתייצבים שניים לעימות גורלי: לָייֶבְסְקִי, איש-שיחה עצל וחביב, המתגעגע לסנקט פטרבורג ורואה לנגד עיניו אידיאלים שאינו מסוגל לממש – "צאצא נרפה של משטר הצמיתות", כפי שהוא נוהג לכנות את עצמו; ומולו, הזואולוג פוֹן קוֹרֶן, בעל עצבי פלדה, המשוכנע בצדקת הדרוויניזם החברתי ומבקש להחיל תורה זו על כל סובביו. ספק מתוך הכרח פנימי, ספק מתוך שעמום החיים בפרובינציה, נספחים היריבים לדו-קרב רעיוני וממשי. הנובלה "דו-קרב" היא מהכתבים החותמים את הפרק המוקדם ביצירתו של אנטון צ'כוב. באוסף הנוכחי מוצעים מלבדה עוד עשרה סיפורים מאותה תקופה, הפורשים את הנוף האנושי ברוסיה של סוף המאה ה-19: אצילים שירדו מנכסיהם, איכרים מפוכחים, תמהונים המתגלגלים בדרכים, פקידים יושבי בית. איש לא חומק ממבטו הצלול, האכזרי לעתים, של המחבר, איש לא יוצא נקי מחולשות אנוש. האוסף דו-קרב וסיפורים אחרים מצטרף ל"מדף צ'כוב" בהוצאת כרמל, בתרגום דינה מרקון. אחרית הדבר, מאת פרופ' הלנה טולסטוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מצביעה על מאפייני הכתיבה הצ'כובית המוקדמת ועל היחס המורכב של צ'כוב לאידיאליזם מכל סוג.

"לפני אלף שנים נזיר אחד לבוש שחורים הלך במדבר, אי-שם בסוריה או בחצי-האי ערב [...] כמה מילין מהמקום שבו הלך ראו דייגים נזיר שחור אחר, שנע לאט על פני חלקת אגם. הנזיר השני הזה היה חזיון תעתועים". אגדה זו היא הגרעין שסביבו נרקמת העלילה המשונה, טורדת המנוחה, של הנזיר השחור . אנדריי ואסיליץ' קוברין, המגיסטר רואה החזיונות, הוא הראשון מבין שורת דמויות חמקמקות, המאכלסות את הקובץ שלפניכם. רופא ענוותן שנבגד על ידי אשתו חובבת-הבוהמה; סטודנט למשפטים שמתחלחל לנוכח ההמוניות של רובע הזונות במוסקבה; מהפכן שמתחזה לשָׁרָת בביתו של פקיד פטרבורגי, ונכבש בקסמי המאהבת של אדוניו; מנהל בית חולים, חלש אופי, שמוצא לו בן-שיח יחיד בדמותו של חולה רוח החוסה תחת השגחתו – באמצעות הטיפוסים הללו ואחרים מכוון אנטון צ'כוב זרקור אל רגעי השיא והשפל של הקיום האנושי. הם חוברים כאן יחדיו בתרגום חדש (ובכמה מקרים, ראשון) לאחדות מפסגות יצירתו של הפרוזאיקון הגדול. לקובץ נלווית אחרית דבר מאת המסאית זוכת הפרסים מאיה קגנסקיה. דרך ניתוח רב-השראה של סיפור אחד, מציעה המחברת קריאה מקורית ומאתגרת ביצירתו של צ'כוב בכללותה, תוך הארת מוטיבים האופייניים לכתיבתו ושזירתם בפרטים מחייו ומחיי האינטליגנציה הרוסית בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.