הסינותרפיה עושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה ומסייעת לעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן. המרחב הסינותרפי, המתאפיין במעבר בין הטיפול הקלאסי־הדיאדי לטריאדי, צמח בהדרגה מתוך הקליניקה. מצבי שכול ואובדן מלוּוים לעתים קרובות בחוויות שלא ניתן לתקשרן במילים, ולנוכח החלל שנפער, עלה הצורך להשתמש בכלי נוסף – בשילוב שיחות, על מנת לסייע להמשיג את החוויה ולראותה באור חדש. הסרט מוסיף ממד אוניברסלי לסבל הפרטי ומחזק את התחושה שאינך בודד, וכך לבדידות יש הד וקול נוסף. בשיטה זו נוצרת דיאלקטיקה בין המציאות לבין הדמיון, המפגישה את המטופל באופן עקיף עם תכנים כואבים וקשים בחייו כך שיוכל לעבדם בהמשך, במהלך הטיפול, ולכונן משמעות חדשה בחייו. אמנם פותחו לא מעט תאוריות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת מהן לא הכניסה לחדר הטיפולים את הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם באמצעות ה”שלישי”, שנציגיו באים מן התחום הקליני־פסיכואנליטי והחווייתי־פילוסופי, מובילה את האדם לבחור בְּחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן, ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצהּ לחיקם.