וינה מעלה בדמיון מתיקות רבה, תרתי משמע. אפפל־שטרודל וזאכר טארט, ואלסים ואופרטות. בה בעת היא נקשרת גם לפריחתה של תרבות גבוהה ומתוחכמת, חדשנית וחסרת מנוח כמו: היצירות של מאהלר ושנברג, ציוריהם של גוסטב קלימט ואגון שילה, הארכיטקטורה של אדולף לוס, הספרות של ארתור שניצלר, ורבים אחרים, וכמובן – הפסיכואנליזה. בשנים הקריטיות שבין סוף המאה ה־19 ומלחמת העולם הראשונה שהתאפיינו בשינויים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים, התייחדה וינה כעיר בירה מגוונת של קיסרות רב־אתנית ורב־לאומית. בוינה זו חוו היהודים פריצה תרבותית וכלכלית שאין לה אח ורע, והיא הרקע לצמיחתה של הציונות המדינית של הרצל. בצד הפריחה התרבותית העשירה, טבוע בזיכרון גם צׅדה האפל של העיר הנפלאה הזו כעיר הבירה של קיסרות שרצח יורש העצר שלה, הארכידוכס פרדיננד, היה יריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה וכעיר רוויית אנטישמיות שהתגלתה במלוא כיעורה כעבור כמה עשורים ב”אנשלוס”. תמונה כפולה וּמרוּבּת סתירות זו של וינה נחשפת בכל המאמרים באנתולוגיה זו. מאמרים אלו מציגים את וינה הן כמקרה ייחודי והן כתופעה כלל־אירופית וכאב טיפוס של אורבניות מודרנית. וינה מצטיירת כאחד מן המוקדים שהצמיחו ועיצבו את המאה העשרים, דגם המתממש אף בערים גדולות אחרות. להיות של וינה מוקד הגירה עבור קבוצות דתיות ואתניות רבות, היו השלכות והשפעות על עיצוב זהויות קולקטיביות, על גיבוש תפישות עולם ועל נפשו של היחיד, שהן רלוונטיות עד ימינו.