ספר דניאל הוא מהמאוחרים מספרי המקרא, ואולי המאוחר מהם. חיבורו מגיע עד רדיפות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס את היהודים ומסתיים עוד לפני שחרור ירושלים וטיהור המקדש. הספר דו־לשוני, כתוב בארמית ובעברית, ונכתב בתקופה ההלניסטית בשני מקומות שונים – בבבל ובארץ ישראל. פרק א, הכתוב עברית, משמש הקדמה לפרקים ב–ו הכתובים ארמית. באלה מובאים סיפורים על חצרנים יהודים בבבל שמצליחים לשמור על אמונתם ועל מנהגי האבות גם כשמאיימים על חייהם, ניצלים מידי המתנכלים להם, ואף עולים לגדולה בחצרות המלכים הזרים. פרקים אלה נועדו לעודד יהודים בגולה לשמור על אמונתם. הפרקים ז–יב נושאים צביון שונה לגמרי, חוץ מפרק ז הכתוב ארמית ומקשר בין שני חלקי הספר, הם כתובים עברית. פרקים אלה הם חזיונות שחזה דניאל ולשם פירושם והבנתם הוא נזקק למלאך. חזיונות אלה הם פירוש למאורעות ההיסטוריים העולמיים והמקומיים, על תהפוכותיהם, שהתרחשו בתקופת המחבר ושיתרחשו בעתיד. פרקים הכתובים ארמית מתורגמים לעברית, עמוד מול עמוד. זה הספר היחיד במקרא שנוגע גם בתחיית המתים. נספח מיוחד יוחד לסקירת התפתחותו של רעיון הישארות הנפש ותחיית המתים.

ספר ישעיה מורכב משני חלקים ברורים הכוללים את נבואותיהם של שני נביאים שונים: ישעיה בן אמוץ הנביא מירושלים (פרקים א-לט), ונביא עלום שם המכונה "ישעיה השני", שחי בבבל ובירושלים כמאה וחמישים שנה אחריו. חלוקה זו, הנרמזת לראשונה בפירושו של רבי אברהם אבן-עזרא, המזכיר גם דעת פרשן ספרדי אחר, רבי משה בן שמואל הכוהן אבן ג'קטליה, מבוססת במחקר המודרני על ראיות רבות ומגוונות, כולל הבדלים בלשון (סממנים של עברית מאוחרת, בתר-גלותית) וברעיונות כגון האוניברסליזם של הנביא, פולמוסו החריף נגד עבודה זרה ועובדיה, ברית עולם עם בני עם ישראל, תפארתה של ירושלים בעתיד ואף הרעיון המיוחד של עבד ה'. חשיבות רבה יש לייחס גם להבדל ההיסטורי של "ישעיה השני", שחי במחצית השנייה של המאה השישית לפנה"ס , בשלהי גלות בבל וראשית שיבת ציון. פירושו של שלום פאול, פרופסור אמריטוס, המכהן בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן, ולשעבר ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית, ידוע כבר לקוראי "מקרא לישראל" מפירוש לספר עמוס (תשנ"ה). פירוש חדש זה לנבואות "ישעיה השני" נחלק לשני כרכים: בכרך הראשון נמצא המבוא המפורט לספר, הדן בכל היבטי הספר: היסטוריים, לשוניים, ספרותיים, רעיוניים והשפעות פנים וחוץ מקראיות על הנביא. אחריו בא פירושו לפרקים מ-מח, הכוללים את הנבואות שניבא בבבל. בכרך השני (פרקים מט-סו) נמצא את הנבואות שניבא בירושלים. בסוף הכרך הזה מופיעים המפתחות לשני הספרים. נוסח המקרא בספר מחולק ליחידות ספרותיות (שאינן חופפות בהכרח לפרקי הספר), ובראש כל יחידה מופיע מבוא הדן בייחודה. הטקסט המקראי מסודר בצורה נאה המבליטה את המבנה הספרותי שלו, וכל פסוק מבואר ומפורש היטב, בקפידה ובתשומת לב מרבית למילותיו, ביטויו, רצף העניין שלו והקשרו הספרותי. הוא מבוסס מחד, על מסורת הפרשנות היהודית הקלאסית, ומאידך, על מיטב ההישגים המדעיים של חקר המקרא, כולל המידע העשיר על תרבויות המזרח הקדום ולשונותיו, עם דגש מיוחד על הרקע המסופוטמי וספרותו, שהשפיעו רבות על תוכן נבואותיו.

מקרא לישראל הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רבדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית החדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות ההיסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית; ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות - דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.