The present volume is devoted entirely to philosophic questions. The papers here assembled are products of Israeli philosophic thought, with the attempt to make a contribution to the joint philosophic thought of our time.

בספר זה כונסו מבחר ממאמריו ההיסטוריים והשיטתיים של יצחק יוליוס גוטמן (1950-1880), חוקר הפילוסופיה היהודית ומראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים. גוטמן היה מן ההוגים שהרבו לחשוב ומיעטו לכתוב. כל מאמר ממאמריו מעיד על אופי הגותו ומבליט את דמותו הרוחנית: צלול הדעת והביטוי, רחב האופק והיקף, דייקן בפרטים ומאירם מתוך ראייה כוללת, יודע את היהדות ידיעה שורשית וידיעה מתבוננת ויודע את עולמות יוון הקדומה, הנצרות, האסלאם ותרבות אירופה, היסטוריון המודרך על ידי ראייה שיטתית והוגה שיטתי הצמוד לקרקע של ההיסטוריה ברעיונותיה ובממשותה. מאמרים אלה, מרביתם מתורגמים מגרמנית, הם דברי לוואי נאמנים לספרו המרכזי של גוטמן 'הפילוסופיה של היהדות' (מוסד ביאליק 1951). הדברים שנאמרו בספר ההוא על דרך הדיון הכולל מקבלים את הארתם הנוספת והמפורטת במחקרים אלה. במרכז הגותו ומחקרו של גוטמן עמדה השאלה של דת לעומת מדע, או ביתר הרחבה דת לעומת ההגות הפילוסופית הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית של הפילוסופיה וטיבו של מפגש זה.

"לתורתו של הוסרל היתה השפעה עצומה על התפתחות המחקר הפסיכולוגי […] הוסרל התקומם נגד העברת מתודות מדעי-הטבע לשדה שאין השיטה הניסויית הולמת אותו. מאמרו 'פילוסופיה כמדע חמור' נכתב בעיקרו לשם כך […] התלהבות מוסרית מפעמת במפעלו […] בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופאית […] ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית […] דרכו מהמתמטיקה אל הפילוסופיה נקבעה על-ידי חוויות דתיות עצומות." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור "במבחר שלהלן ניתנו שלושה ממאמריו של הוסרל שיש בהם כדי לייצג את השלבים העיקריים בהתנסחותה של ההשקפה הפנומנולוגית […] השפעתו של הוסרל על הפילוסופיה החדשה היתה גדולה מאוד […] גם מרטין היידגר היה תלמידו." נתן רוטנשטרייך, פתח דבר "הוסרל היה פילוסוף גדול בגלל עיקשותו היוצאת מן הכלל במשימתו הבלתי סופית: להחזיר את התקווה בשיבה אל התובנות הבסיסיות של ההכרה ולנחול ניצחון על העמדה היחסית והספקנית […] מאמצו האדיר להגיע לפנומנולוגיה היא הניסיון הגדול והרציני ביותר במאה שלנו להשיג את המקורות הסופיים של הידיעה." לשק קולאקובסקי, הוסרל והחיפוש אחר הוודאות

"הספר הזה נוצר מתוך הרצאות על תורת ההכרה שהרציתי בשנות תרפ"ט-תרצ"ט שש פעמים באוניברסיטה העברית. במשך השנים האלה תקנתי וחזרתי ותקנתי את ההרצאות האלה, הן בנוגע לסדר מסירת הדברים והן בנוגע לנקודות לא מעטות שבהן שיניתי את דעתי או למדתי לדעת מפי אחרים בעיות חדשות ותשובות חדשות, אף-על-פי שהכינותי את הספר הזה במשך שתים עשרה שנה, איני יכול למסרו לידי הקוראים בלי דברי התנצלות אחדים. הספר נקרא "מבוא" ואופי ספרי מבוא כאלה מחייב את המחבר, במדעים אחרים, למסור לקורא המתלמד מסקנות בטוחות של המדע. לצערנו אין דבר זה אפשרי בתחום תורת ההכרה. אין מסקנות בטוחות שנעשו קנין לכל החוקרים. ספר מבוא יכול למלא את תפקידו בתחום זה רק ע"י כך שימסור את דעות בעלי הזרמים השונים ואת דעתו של המחבר בצדן. ספרי מבוא בפילוסופיה אינם באים למסור נכסי צאן ברזל של המדע, אלא ללמד גישה מסוימת אל בעיות המדע. ומבחינה זו הר מוטב שהמתלמד ישמע על דעות שונות וירגיש, שהעיקר כאן תהליך המחשבה הפילוסופית ולא מסקנתה. שכר השאלה בשאלה ולא בתשובה. בבעיות אחדות ניסיתי ללכת בדרכים חדשות. הנני מזכיר את ההבחנה בין הסובייקטיביות של הברירות והבין-סובייקטיביות של המדע (ע' 34), את מזיגת מבחן הברירות וההסכם בשאלת האמת (ע' 114), את הנחת האידאליזם המתודי והאפשרות של השערות מתנגדות הנובעת מתוכן (ע' 229) וכו'. הכיוון של כל ההצעות האלה לפתרון שאלות שונות הוא, כמו שנתברר לי בדיעבד, כיוון אחד: המדע הוא תהליך, התהוות תמידית. העולם של המדע אינו קיים ועומד אלא הוא חידוש ויצירה בלתי פוסקים. שואף הוא אל העולם האובייקטיבי, הנח, אך אינו משיגו. המדע אינו סטאטי ונח גם בבחינת קבוצת משפטים קימת, כמו שרצו לפרשו אחדים, הוא אינו ספר גמור וכתוב אלא ספר נכתב והולך, נוצר והולך, ומקום יצירתו – בנפש החוקרים. מכאן אותה דו-פרצופיות בין אופי סובייקטיבי ואופי אובייקטיבי, שהזנחתה גורמת לבעיות מדומות (ע' 280). ואולם אם המדע הוא בבחינת "הכול זורם", הר נשאלת שאלת הממשות ביתר שאת. ניסיתי בפרק י"ב לתת את תשובתי לשאלה הזאת." (מתוך דברי הפתיחה של המחבר)

הספר הופיע בשנת 1783 [...] זהו ספר פופולארי יותר, המוסר לקורא את הקווים העיקריים שבשיטתו [...] ה"הקדמות" בסגנונן הקצר והבהיר עזרו בהרבה להפצת שיטתו של קאנט. שופנהאואר כינה את הספר "היפה ביותר והמובן ביותר מבין כל כתביו העיקריים של קאנט, ספר המקל בהרבה על לימוד הפילוסופיה הקאנטית". דברי פתיחה מאת ש"ה ברגמן

שנים-עשר מאמרים הדנים במשנותיהם של כמה הוגי-דעות גדולים מבני דורנו. לא הייתה כוונתי לכתוב את תולדות הפילוסופיה של זמננו וגם לא עלה בדעתי לחסוך לקורא את הדרך אל ספרי הפילוסופים עצמם, שעליהם ידובר בפרקים הבאים. פחות מבכל מדע אחר יכול לבוא בפילוסופיה המאמר על איזו שיטה במקום למוד השיטה עצמה. אין שום ערך לידיעה אינפורמטיבית-שטחית על "עיקריה" של שיטה פילוסופית ושכרה יוצא בודאי בהפסד. הרצאתי על השיטות השונות היא קצרה וחד-צדדית במתכוון. מגמתי להבליט בהן קו אחד משותף: להראות כיצד, עם התחלת מאה העשרים, עבר משבר על התודעה המדעית, וכיצד היא מחפשת בדור האחרון בדרכים שונות ובאמצעים שונים מוצא מתוך המשבר. שורש המשבר הזה הוא, לפי דעתי, בפילוסופיה של ע. קנט. הפילוסופיה שלפני קנט, ובייחוד הפילוסופיה של דוד יום, הרסה את הביטחון התמים של האדם בעולם ובחוקיותו. יום הראה שהחוקיות הזאת, הנראית כל כך מובנה מאליה, נתונה בסימן שאלה גדול. התזרח השמש מחר כשם שזרחה הבוקר ואתמול ושלשום? אין שום הוכחה לכך ואין שום בטחון בכך. יסוד העולם הוא בחינת תיקו. קנט רצה להציל את המדע מספקותיו של יום. תשובתו ידועה: "המהפכה הקופרניקנית". יסוד חוקיותו של העולם הוא בתוך הסוביקט. השכל מטיל את חוקותיו על הטבע. החומר הניתן לנו מוכרח להופיע כחומר מסודר וחוקי, כי בלי זה לא היה יכול להופיע כלל וכלל. בהופיעו לפנינו, לובש "החומר" בהכרח את "הצורות" של השכל, כי אלמלא כך, לא היה יכול להיות "נתון" לנו כלל. כעת קבלה, כנראה, שאלתו של יום את תשובתה. החוקיות שעליה שאל יום, אינה דבוקה, מבחינה ראשונה, לדבר, אלא לסוביקט שהדבר מופיע לפניו (מתוך המבוא)

ספרו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן הוא הספר היחיד בעברית הפורש את משנתו של קאנט בכל היקפה ובכל מגוון היסודות שעיצבו אותה. הספר מעלה את עיקרי הרעיונות כפי שהוצגו על־ידי קאנט בספריו הגדולים בזיקה לתחומי עיסוקו השיטתיים. ניתוח משנתו של קאנט נזקק גם לבירורים המתמקדים בהתפתחות הרעיונות בפילוסופיה שלאחר קאנט, תוך תשומת דעת מיוחדת לתולדות הפילוסופיה של המדע ולתולדות הרוח. לספר, היוצא לאור במהדורה מחודשת יובל שנים בקירוב לאחר הופעתו הראשונה, צורף נספח מפרי־עטו של פרופ' ברגמן עצמו ובו הידרשות מיוחדת למשנתו של קאנט תוך הסתייגות ממנה במה שנוגע למעמדו של הסובייקט. זו הסתייגות לגבי מה שמשמש גרעין עיקרי של המשנה. לשונו של הספר ומונחיו עודכנו בהתחשב בכך שמאז צאת המהדורה הראשונה מצויים ספרי קאנט בתרגום עברי. הקורא גם יפיק תועלת מן הביבליוגרפיה הניתנת בסיומו של הספר, שעודכנה במיוחד למען המהדורה החדשה.