ספר זה בודק ומתאר את התמודדותה של הפרשנות היהודית המסורתית למקרא עם סוגיות יסוד בתחביר לשון המקרא. הסוגיות שנדונות בספר עלו מתוך התפיסות התחביריות המשתקפות בפרשנות, החל בפרשנות חז"ל, דרך הפרשנות המשתקפת בתרגומי המקרא הארמיים וכלה בנציגיה הבולטים של הפרשנות היהודית בימי הביניים ובדורות שאחריהם. דיונים תחביריים גלויים אינם מרובים בפרשנות, העוסקת בדרך כלל בעניינים לקסיקליים ומורפולוגיים, והם שולבו בעיונים שהוקדשו לסוגיות השונות לא רק לשם שלמות הדיון ולשם הצבעה על עצם קיומם, אלא גם לצורך הבהרתם, תוך גישור בין המונחים המשמשים בפרשנות לבין אלה המקובלים במחקרי התחביר המודרניים. עיקרו של המחקר מתמקד בענייני תחביר סמויים שבפרשנות, היינו בשאלות או בתפיסות תחביריות העומדות ברקעה של הפרשנות, גם כשזו עוסקת בשאלות תמטיות, פילוסופיות, תאולוגיות וכדומה, ואין לה לכאורה נגיעה לעניינים תחביריים. המחקר מציג את חלקו של הגורם התחבירי הסמוי בפרשנות הפשט ובפרשנות הדרש, בין שהוא המניע אותה בין שהוא מסייע לה ובין שהוא רק מאפשר אותה. במיונו ובניתוחו של החומר הסמוי ושל החומר הגלוי לפי נושאי התחביר תורם הספר מצד אחד להכרת תופעות תחביריות בלשון המקרא, הן לגופן – והדבר מתבטא בתיאור הסינכרוני שבפתיחת כל תופעה שנדונה ובניתוח האובייקטיבי של כל דוגמה – הן בהשתקפותן בפרשנות; ומצד אחר להכרת מתודות הפרשנות ומקומן של תפיסות לשוניות בכלל, ותחביריות בפרט, בעיצובן.

ספר זה 'מדובב' את הפרשנות ה'אילמת' המשתקפת בטעמי המקרא ובודק את ההתאמה בינה לבין הפרשנות היהודית המסורתית למקרא. בבדיקה זו מעומתת פרשנות הטעמים עם פרשנות חזל, עם הפרשנות העולה מתרגומי המקרא הארמיים ועם הפרשנות היהודית המסורתית בימי הביניים ובדורות שאחריהם. העימות נעשה הן בהתייחסות המפורשת של הפרשנים לשאלת המחויבות לטעמי המקרא הן בהתייחסותם הסמויה לשאלה זו – גם כשיש הסכמה בין שני הצדדים וגם כשיש ניגוד עמדות ביניהם. הספר חושף ומנתח את ההסברים הלשוניים והענייניים להסכמות ולמחלוקות שבין עמדותיהם של בעלי הטעמים לעמדותיהם של הפרשנים. ניתוחים אלו מאירים את פסוקי המקרא הרבים שבמוקד הדיונים – ואגב כך את תכונותיה של העברית המקראית – וכן את דרכיהם ושיטותיהם של הפרשנים ואת המגמות המנחות אותם בפרשנותם. הספר במהדורתו הראשונה זכה להצלחה רבה וזיכה את המחבר בפרס על שם ז' שקופ לחקר המקרא מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

פרק בתחביר העברית של ספר חסידים בזיקה לעברית המקראית וללשון חז"ל ובהשוואה לעברית החדשה. ספר חסידים, שפרק בתחביר לשונו עומד במוקדו של מחקר זה, הוא מן היצירות הבולטות ביותר של תורת המוסר של חסידות אשכנז, שעיקר זמנה הוא מסוף המאה הי"ב ועד סוף המאה הי"ג. תפוצתו והשפעתו של הספר חרגו הרבה מעבר לדור ולמקום שבו הוא נוצר, והשפעתו ניכרת בקביעת סגנון ספרותי ובהעמדת כללים לשוניים, ששימשו את המרכזים היהודיים בגרמניה ובמזרח אירופה עד סוף המאה הי"ט. נמצא, שחקירת לשון הספר יש בה לא רק משום תרומה לאיפיון סינכרוני של לשון אשכנז בימי הביניים, אלא אף משום סלילת דרך לבדיקת השפעתו של הספר על העברית בדורות שאחריו.