הספר מנתח בפרוטרוט את מסורת הלשון המשתקפת באוטוגרף פירוש המשנה לרמב"ם ומבסס את הטענה כי הרמב"ם היה הסופר ואף הנקדן של כתב היד הנידון. הספר מוסיף נדבך למחקר לשון חז"ל ומסירתה בתפוצות השונות. הוא מציג תופעות ייחודיות ונדירות של חטיבת לשון זו ומחזק את ידיעותינו עליה, וכן מלמד על מסורת לשון חז"ל שנהגה בספרד במאה השתים עשרה ועל קווי הייחוד שלה בהשוואה למסורות האחרות. מחקר כתב היד מלמד על דמיון רב בין לשונו לבין לשונם של כתבי יד מעולים של המשנה. בפרטים ובכללים שונים מתגלה בכתב היד דמיון רב לטיפוס המזרחי של לשון המשנה, במיוחד לכתב יד פרמה ב. מעידים על כך הן הניקוד הן הכתיב.