הספר מתאר את מסכת חייו של השחקן היהודי בנימין זוסקין – אחד הכישרונות המבריקים ביותר בתיאטרון העולמי במחצית הראשונה של המאה העשרים. התיאטרון היהודי הממלכתי, שבו כיכב, פעל במוסקבה בשנים 1919–1949. התיאטרון, לצד רמתו האמנותית המזהירה, ואולי בזכותה, היווה ברוסיה הסובייטית מרכז התרבות היהודית בתוך סביבה מתבוללת. בזמן מלחמת העולם השנייה, משום היות זוסקין אמן בולט, הוא צורף לוועד האנטי-פשיסטי היהודי. כאשר הואשם הוועד ב'בגידה במולדת', נעצר השחקן זוסקין, עוּנה, נשפט, ובשנת 1952 הוצא להורג. הספר חורג מגבולות ביוגרפיה. כאן שלובים חייו של זוסקין ופעלו בפעלם של התיאטרון והוועד ובתקופה שקבעה את פריחתם וגם נפילתם. בספר מסופר על גורל היהודים שחיו באותה התקופה והשיגו הישגים משמעותיים וחוו חוויות שאינן ידועות לרבים, אך אינן נופלות מחוויות השואה – אם לא בממדיהן, אז במהותן.

"...בשולי הדרך מרקיבות מכוניות שרופות, שרידים של מעשי ביזה. בסוואנה מסביב רק עצי הבאובב - בדרך זקן ונער. הם הולכים ומתנודדים - הם נמלטים מהמלחמה, המלחמה שטימאה את כל ארצם". סיפורם של טואהיר ומואידינגה, הזקן והנער, נשזר בסיפורה של ארצם מוזמביק, הנתונה במלחמה אינסופית. זהו סיפור של חיפוש זהות אישית, בהיבט הגיאוגרפי הפשוט כמו גם בהיבט הנפשי הפנימי. מיא קואוטו טווה סיפור אנושי, בתיאורים שהריאליזם בהם נמזג בליריות והמציאות מתערבבת בבדיה ובחלום. הספר מתאר את מאבקו של האדם בכוחות של שררה וכיבוש המאיימים להביא כליה על אנושיותו וצלמו. בתוך התוהו ובוהו, ההרס והמוות, מפכים רגשות של אכפתיות, של דאגה לזולת ושל אהבה.